בסיעתא דשמיא, תניא פרק א

תניא (בסוף פרק ג דנידה): “משביעים אותו – בשעה שהאדם עומד לצאת לאויר העולם משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, שבועה בצד החיוב של הדבר – תהי צדיק. ושבועה בצד השלילה של הדבר – ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע”. זוהי אם כן השבועה השלישית הממוצעת ביניהן – אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע – דבר והיפוכו – מצד אחד אומרים לאדם ‘תהא צדיק’ ומהצד השני אומרים לאדם ‘היה בעיניך כרשע’, וצריך להבין, דהא תנן במסכת אבות (פרק ב’):”ואל תהא רשע בפני עצמך”, הרי שמבואר – אל תהא רשע בפני עצמך, וכאן – דברי הגמרא בנידה: ‘היה בעיניך כרשע’, כמובן שיש שינוי לשון דק, במשנה באבות נאמר ‘בפני עצמך’, בגמרא בנידה נאמר ‘בעיניך’, ומכל מקום אם כן צריך להבין בבירור איך וכיצד האדם צריך להביט בעיניו ולהביט בפני עצמו על עצמו, האם שיהיה בעיניו כרשע או בפני עצמו שלא יהיה כרשע. וגם אם יהיה בעיניו כרשע אפילו מצד הדבר כפשוטו כשלעצמו, לא מצד נקודת הסתירה שבדבר, אלא מצד עצם הגדרת הדברים, ירע לבבו ויהא עצב אם יהיה בעיניו כרשע אז ירע לבבו, ואם ירע לבבו הוא יהיה עצב, ואם הוא יהיה עצב זה ההפקעה ולא יוכל לעבוד ה’ בשמחה ובטוב לבב, שעל זה נבנה כל שורש העבודה ‘ועבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב’ וח”ו להיפך נאמר בקללות. ואם כן איך יתכן שחז”ל יאמרו לו לאדם ‘היה בעיניך כרשע’ שעל ידי כן ירע לבבו ויהא מציאותו עצב? ואם לא ירע לבבו כלל מזה, כלומר שההרגש דקדושה שלו אטום וחסום, יכול לבוא לידי קלות ח”ו. וזה בודאי אינו המכוון של דברי חז”ל שהאדם יבוא לידי מציאות של קלות ראש. ואם כן – השאלות שנאמרו כאן, הן מצד עצם המימרא כשלעצמה ‘היה בעיניך כרשע’ צריך להבין ולהתבונן איך יתכן שחז”ל אומרים שיהיה בעיניו כרשע, שהרי ממה נפשך? אם הוא יהיה בעיניו כרשע אז ירע לבבו ויהיה עצב אם הוא בעל הרגשה. ואם הוא אינו בעל הרגשה ח”ו זה יביא לידי קלות ח”ו, שלא יהיה אכפת לו מהיותו רשע. ואם מצד נקודת הסתירה שנתבארה – האם עבודת האדם ‘היה בעיניך כרשע’? או ‘אל תהא רשע בפני עצמך’? ויתר על כן חידדנו את עומק הדבר שיש כאן סתירה בעצם המימרא כפשוטו בגמרא בנידה עצמה, שמצד אחד אומרים לו היה צדיק ומצד שני היה בעיניך כרשע. אם הוא באמת צדיק, איך הוא יהיה בעיניו כרשע? הרי הוא צריך להבין את אמיתת הדבר. ובלשון תמציתית וקצרה – כל סוד תורת חב”ד בנויה על סוד ההפכים, כללות ההפכים. זה לא במקרה שספר התניא – אב וראש לכל תורת חסידות חב”ד מתחיל במימרא שכל יסודה הוא דבר והיפוכו. מצד אחד ‘תהי צדיק’ ומהצד השני ‘היה בעיניך כרשע’ – כי שורש תורת חב”ד הוא בבחינת בינה דרדל”א, רישא דלא אתידע, כללות ההפכים, התבוננות בדבר והיפוכו, וכן כסדר בדברי חב”ד התבוננות בגדלות הבורא יתברך שמו מצד אחד ומהצד השני בשפלות האדם – דבר והיפוכו. כאשר רגילים בתורתם הרי שמתגלה האופן הברור שבכל דבר ודבר שורש המבט של ההתבוננות הוא להתבונן על דבר והיפוכו, היחסיות של הדבר, של דבר והיפוכו – זה עומק שורש צורת הדברים כמו שנתבאר. עכשיו בס”ד נתחיל להסביר את מימרת חז”ל בהרחבה.

אך העניין כי הנה מצינו בגמרא חמש חלוקות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני – כלומר, שני הקצוות – צדיק ורשע, בתוך הקצוות עצמם יש את הצדיק וטוב לו צדיק ורע לו שזה קצה והיפוכו – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. בתוך הרשע עצמו יש קצה והיפוכו – רשע וטוב ורשע ורע לו. ובין צדיק ובין רשע יש מציאות של בינוני, אם כן, קצוות – צדיק – רשע, בתוך כל קצה יש דבר והיפוכו – צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו. ובתוך רשע – רשע וטוב לו , רשע ורע לו – זהו בקצה השני, ובנקודת האמצע – ובינוני. שוב חוזרים ומדגישים – כל תורת חב”ד בנויה על דבר והיפוכו. דבר והיפוכו מוליד נקודת אמצע, זו ההבחנה של הדעת – נקודת האמצע שבדבר. ואם כן – חמש החלוקות הללו הן מבט של דבר והיפוכו – צדיק ורשע, דבר והיפוכו בפרטות – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ונקודת אמצע ביניהן שזה סוד הדעת, כי פנימיות תורת חב”ד היא התבוננות – עיקרה היא בינה, בבחינת התבוננות, אבל בעומק יותר ‘אם אין בינה אין דעת – אם אין דעת אין בינה’ שמכח ההתבוננות הוא תוקע דעתו בגדלות האינסוף ב”ה וכביכול בעצמותו, ונקודת הדעת היא נקודת הממוצע המקשרת את הנברא לבורא, ואם כן, תנועת העבודה בחב”ד היא בבינה – להתבונן על דבר והיפוכו. תולדת הדבר, השגת הדבר היא נקראת דעת – זה תמצית עומק מהלך העבודה בתורת חב”ד. דרכי העבודה – יסודם הוא בינה. השגת הדבר היא מדרגת הדעת – שזה נקודת הבינוני. ופירשו בגמרא: “צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור”. וברעיא מהימנא פרשת משפטים פירש: ”צדיק ורע לו – שהרע שבו כפוף לטוב וכו’” כלומר, בפשטות דברי הגמרא שנתבארה, אז צדיק גמור זה מי שכולו זכויות, צדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור שיש לו מיעוט עוונות, מצד כמות הדברים שהוא עשה, אבל ברעיא מהימנא נתברר, בתפיסה של נפש פנימית, צדיק ורע לו – שהרע שבו כפוף לטוב, מה שאין כן צדיק גמור זה שהרע שבו נעקר, לא מדובר כאן על המעשים בפועל בלבד, אלא מדובר על השורש הפנימי שקיים באדם, על תפיסת מדרגת נפשו, שצדיק וטוב לו זה מי שהרע שבו נסתלק וצדיק ורע לו זה מי שהרע שבו כפוף לטוב בבחינת אתכפיא. ובגמרא סוף פרק ט’ דברכות:”צדיקים יצר טוב שופטן וכו’, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכו’,  כלומר, לא מדובר כאן על הפועל המעשי – מה התוצאה, אלא מה הם הכוחות הפנימיים המתגלים באדם, אצל צדיק שכח הטוב שבו הוא השולט, ויתר על כן אם הוא עקר את כל החלל לגמרי שזה צדיק וטוב לו – צדיק גמור, אז יצר טוב שופטן.  אצל הרשעים, כח השולט הוא כח הרע, ואם הוא חס ושלום בבחינת נכרת משורשו, אז כבר הטוב נתכסה לגמרי, זה נקרא רשע גמור, ולכן יצר הרע שופטן. בינוניים, שכח הטוב וכח הרע נמצאים במלחמה תדירית – זה וזה שופטן, על אף שבפועל הם אינם עוברים עבירה כמו שיתבאר בעז”ה להלן, אבל עומק כח נפשו, מה פועל בתוכה זה וזה שופטן.  אמר רבא: כגון אנא בינוני. אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה וכו’” כי אם רבה הוא בינוני – אז אנשים שזולתו, לכאורה הם נמוכים יותר, ואם הם נמוכים יותר אז ‘לא שביק מר חיי לכל בריה’, שאינו יכול להתקיים, כי על ידי כן אין קיום למציאות הנבראים. ואם כן נתבאר כאן בעומק מדרגת הדבר פעם נוספת, תפיסת קצוות בפועל ותפיסת קצוות בנפש, צדיק וטוב לו – אין בו מציאות של רע. צדיק ורע לו – הרע שבו כפוף לטוב. רשע וטוב לו – עדיין יש מציאות של טוב בקרבו. רשע ורע לו – הוא כולו רשע גמור. ובינוניים – זה וזה שופטן, שני הכוחות שולטים בבת אחת, ועדיין לא נעקרו, אלא שטוב שבהם שולט על הרע. ולהבין את כל זה באר היטב וגם להבין מה שאמר איוב (בבא  בתרא, פרק א): “ריבונו של עולם, בראת צדיקים בראת רשעים כו’”. והשאלה העומדת והא צדיק ורשע לא קאמר?, אם כן מהו בראת רשעים בראת צדיקים? הרי לכאורה צדיק ורשע לא קאמר, כי זה בבחירת האדם, אם כן עוד פעם נקודת הסתירה – האם צדיק ורשע זהו דבר שנתלה בבחירתו של אדם – צדיק ורשע לא קאמר, או שצדיק ורשע הוא בעצם שורש היצירה – צדיקים ורשעים – בראת צדיקים, בראת רשעים. וגם להבין מהות מדרגת הבינוני, שבודאי אינו מחצה זכויות ומחצה עוונות כמו שלמדו הרבה מדברי רבותינו, שאם כן איך טעה רבה בעצמו לאמר שהוא בינוני? ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא, כלומר שהיה כולו דבוק במדרגת תורה בעץ החיים ומסולק מכל מציאות של עוון, עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו – כי לא היה בו שום נקודת רע, מה שהוא עוסק פומיה לא פסיק מגירסא הוא כולו דבוק במציאות החיים, ואין שום מציאות של רע דבקה בו, ולכן מלאך המוות שיסודו יצר הרע – הוא שטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המוות, שכיוון שאינו דבוק ברע, לכן יצר הרע אינו יכול לאחוז בו, ואיך היה יכול לטעות במחצה עוונות ח”ו? אם כן מוכרח לכאורה הדבר, שמה שנאמר בינוני, אינו כפשוטו בפועל מחצה זכויות ומחצה עוונות, כי הרי רבה בוודאי לא היה בו מחצה עוונות, אלא, מונחת כאן הגדרה בעומק פנימיות מדרגת הנפש – לא מצד הפועל המעשי שבדבר – שיש כאן מחצה זכויות ומחצה עוונות, אלא מצד כוחות הנפש הוא נקרא בינוני – ששני הכוחות נמצאים בו בתוקף. ועוד, שהרי בשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור באותו זמן שהוא עושה עבירות, הוא נקרא רשע גמור, רשע לשעה  (ואם אח”כ עשה תשובה, נקרא צדיק גמור) אם כן מתי הוא נקרא בינוני? בשעה שהוא עושה מצווה הרי שהוא צדיק. בשעה שהוא עושה עבירה – הוא רשע, ואם עשה תשובה, עצם כך שהוא עושה עכשיו תשובה הוא נקרא צדיק ועושה מצות התשובה ויתר על כן, חלקי הרע שבו נעקרים מכח התשובה. ואם כן, מצד הפועל המעשי שבדבר – מתי הוא נקרא צדיק ומתי הוא נקרא רשע? מתי הוא נקרא בינוני? להבין – לכאורה, צדיק זה בשעה שהוא מקיים מצוה, רשע זה בשעה שהוא עובר עבירה, שאנחנו דנים מקודם במדרגת מחצה עוונות ומחצה זכויות, זה לא קאי על זמן פעולה, אלא כשבאים לשקול את כלל מעשיו כולם הוא נקרא בינוני, יש נידון שדנים מהו האדם באותו רגע ובאותה שעה האם הוא צדיק או רשע, אם עושה עכשיו מצוה או עבירה, ויש שבאים לדון את כלל האדם ועל זה נאמר לכאורה כפשוטו שהוא בינוני כאשר שוקלים את כלל כל מעשיו, ועל זה הוא כבר הקשה קודם לכן, שלכאורה שבודאי לא זה הפשט שהרי רבה לא היה חציו עוונות. ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע,  כדאיתא בפרק ב’ דיבמות ובפרק קמה דנידה שאפילו אם האדם עובר על דבר קל כשלעצמו, הוא כבר מקרי רשע, ואם כן, באותו זמן הוא אינו נקרא בינוני, אלא לאותה שעה הוא נקרא רשע. ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה – נקרא רשע (בפרק ו’ דשבועות). כלומר, לא רק אם זאת פעולה של מציאות של רע הוא נקרא רשע – ‘עובר על איסור קל של דברי סופרים’ בקום ועשה, אלא אפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע, כלומר העדר של פעולה גם מגדירה אותו כמציאות של רשע, וכל שכן וקל וחומר, במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רז”ל:”כי דבר ה’ בזה וגו’ הכרת תכרת” וגו’. ואם כן, אפילו אם האדם עובר איסור קל של דרבנן הוא נקרא רשע, אפילו אם הוא אינו עושה מעשה, אלא הוא יושב בשב ואל תעשה – גם אז הוא נקרא רשע, וקל וחומר אם הוא מבטל דברי תורה שאפשר לו לקיים שזו מצוות עשה, הוא גם כן נקרא רשע. ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור רבנן. ואם כן, אפילו אם הוא עובר עבירה קלה וקל וחומר אם הוא עובר עבירה חמורה – הוא נקרא רשע. איך אפשר לקרוא לו בינוני אם הוא נקרא רשע? ואם כן  על כרחך הבינוני אין בו אפילו עון ביטול תורה, ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני*. רבה שלא פסיק פומיה מגירסא, כלומר הוא כולו היה דבוק במציאות הקום ועשה של הקדושה, מציאות של המצוה בשלמות, כל הווייתו של רבה היה כולו מציאות של דביקות במציאות מצוות העשה של הדברי תורה, ביתר חידוד – זה לא שהוא רק כפשוטו כל רגע ורגע ‘לא פסיק פומיה מגירסא’, אלא זו הייתה עצם מדרגת נפשו שהוא היה דבוק בקום ועשה של הקדושה, אם כן הוא אינו עובר על לא תעשה, לא דאורייתא ולא איסור קל דרבנן, ובודאי שהוא עושה את כל מה שנצרך לו לעשות מכח התדבקותו בדברי תורה בכל עת ובכל שעה, ואם כן, צריך להבין, איך וכיצד רבה טעה בעצמו לומר שהוא בינוני, כלומר – אם הוא היה במציאות שהוא עובר עבירה לשעה, באותו זמן הוא נקרא רשע ואי אפשר לקרוא לו בינוני על כל רגע ורגע מחייו, כי באותו רגע הוא רשע, ואם כן, מיהו בינוני? מי שבפועל הוא לא נקרא לעולם רשע והוא לעולם לא עבר עבירה, אם הוא מעולם לא עבר עבירה אז מדוע הוא נקרא בינוני? על כרחך שהוא בינוני – זה קאי על עצמיות פנימיות הנפש, וזה לא קאי על מציאות הדבר בפועל שהוא עבר עבירה, כי אם הוא עבר עבירה בפועל, אז יש לו זמן מסויים שהוא נקרא רשע, ועל כרחך – שאם הוא נקרא בינוני – אין לו אפילו רגע אחד שהוא נקרא רשע, כך למד התניא, על אף שכפשוטו של דברי חז”ל באותו זמן שהוא עובר עבירה הוא נקרא רשע וכללות מדרגת נפשו היא בינוני, אבל למד בעל התניא שהגדרת בינוני שיש לו שם תואר בינוני שגם לו לרגע אחד הוא אינו נקרא רשע, ואם כן – בפועל אינו עובר עבירה כלל ורק בתוך פנימיות כוחות הנפש הוא נקרא בינוני, כי כח הטוב והרע – שניהם נמצאים בתוקפם

*הגהה: ומה שכתוב בזהר חלק ג’ דף רל”א: כל שממועטין עוונותיו וכו’, היא שאלת רב המנונא לאליהו, שהוא יקרא צדיק אבל לפי תשובת אליהו שם הפירוש ‘צדיק ורע לו’ הוא כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת משפטים דלעיל, ושבעים פנים לתורה אבל לכאורה אם כן, כל מה שמסביר כאן בעת התניא לשיטתו – הוא אחד מהשבעים פנים, כי בודאי שאלת רב המנונא לאליהו מגדירה את הדבר כבינוני, צדיק ורשע, בשביל מיעוט עוונותיו בפועל הוא נקרא צדיק מצד מדרגת כלל נפשו, ואם כן, מה שיש מדברי רבותינו שפירשו כפשוטו שכוונת צדיק היא שבפועל יש לו מיעוט עוונות, זה לשיטת רב המנונא, ומה שבעל התניא מסביר, שזה לפי עומק פנימיות הנפש אבל בפועל הן הצדיק והן הבינוני אינם עוברים עבירות כלל – זה לפי תשובת אליהו שם, ואם כן – אלו ואלו דברי אלקים חיים ושבעים פנים לתורה. ובעל התניא מסביר את המהלך של תשובת אליהו ורבותינו האחרים מסבירים את דבריהם לשיטת רב המנונא בשאלתו.

והא דאמרינן בעלמא, דמחצה על מחצה מקרי בינוני, ורוב זכויות מקרי צדיק, ואם כן לכאורה מבואר כמו שאלת רב המנונא, שהגדרת הדבר הוא שמחצה על מחצה בפועל נקרא בינוני ורוב זכויות נקרא צדיק, ואם כן – מחצה על מחצה הוא אדם שיש בו עבירות בפועל, ואם כן לכאורה זה כמו שיטת רב המנונא – הוא שם המושאל לעניין שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו, מאחר שזוכה בדין. כמו שנאמר ‘והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע’, ודורשת הגמרא שהוא צדיק בדינו, אם כן זה לא שם תואר על האדם עצמו, אלא זה שם תואר ביחס לדין שהוא יוצא זכאי בדין – זה נקרא ‘והצדיקו את הצדיק’, אם כן יש כאן הגדרה של צדיק ביחס לדינו ורשע ביחס לדינו, ויש הגדרה של צדיק ורשע לרגע – בשעה שהוא עושה מצוה הוא צדיק , בשעה שהוא עושה עבירה הוא רשע, ויש מדרגת כלל האדם שכאשר באים לדון אותו, האם הוא נקרא צדיק בינוני או רשע, אז הוא נידון אחר רובו וקוראים לו צדיק, וקוראים לו בינוני וקוראים לו רשע, אבל בעל התניא לא מדבר בשלושת החלקים האלה, אלא הוא מסביר את דברי חז”ל שזה קאי על עומק פנימיות  מדרגת נפשו בפנימיותה – לא מצד מעשיו, ובלשון בהירה יותר – יש מדרגת מעשה, יש מדרגת דיבור, יש מדרגת מחשבה, שורש לבושי הנפש כמו שהוא יסביר בעז”ה להלן, ויש את עומק פנימיות הנפש שהוא מדרגת מוחין ומידות, וכאשר באים לדון על מדרגת צדיק בינוני ורשע, אפשר לדון על לבושי הנפש שהם מעשה, דיבור ומחשבה. ואפשר לדון על פנימיות נקודת נפשו – על מוחין ומידות דיליא היכן הם נמצאים. ובעל התניא – שיטתו להסביר – שמי שהוא במדרגת בינוני בלבושי הנפש – במעשה, בדיבור ואפילו במחשבה – הוא אינו עובר על דברי איסור בפועל, ואם עולה לו הרהור במחשבה הוא דוחה אותו מיד, ואם כן הוא אינו עובר על איסור, ואם כן – בינוני אין כוונת הדבר שהוא עובר איסור במדרגת מעשה, דיבור ומחשבה בלבושי הנפש, אלא עצמיות הנפש שלו היא בינוני, אבל בלבושי הנפש הוא אינו חוטא כלל, ואם כן דברי רב המנונא ורבותינו הנוטים אחריו – הם פירשו את תפיסת צדיק, בינוני ורשע בלבושי הנפש – במעשה, דיבור ומחשבה, מה שאין כן בעל התניא יסביר להלן בהרחבה את מדרגת כח צדיק, בינוני ורשע בפנימיות נפשו, וצדיק ובינוני זה לא קאי כלל על לבושי הנפש – מעשה,דיבור ומחשבה. גם על הרשע הוא יסביר שזה קאי על פנימיות נפשו, אבל ודאי- רשע גם בפועל עובר עבירה במחשבה, דיבור ומעשה. ואם כן, אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה, של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, כלומר, לא מצד לבושי הנפש – אלא מצד עצמיות מדרגת נפשו, ולא מצד זיכויו או חיובו בדין,  אמרו רז”ל: “צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר: “וליבי חלל בקירבי” – שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית.  כלומר, הגדרת הדבר של צדיק, קאי על עצם פנימיות מדרגת נפשו שאין לו מציאות של רע, ‘ליבי חלל בקירבי’, הרגו ליצר הרע בתענית, כלומר, שאין לו מציאות של רע בכוחות נפשו אלא הוא עקר אותה בעצם – זה ‘ליבי חלל בקירבי’, מה שהיה ממולא מכח הרע נעשה מציאות של חלל שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית, אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו, שהוא חילל מתוכו את כל כוחות הרע הנמצאים בתוכו  אף שזכויותיו מרובים על עוונותיו, כלומר, מצד לבושי הנפש – מעשה, דיבור ומחשבה – זכויותיו מרובים מעוונותיו – אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל, הוא בודאי יצא צדיק בדין, ובודאי שמצד כלל מעשיו – אפשר להגדירו כצדיק, ובכל שעה ושעה הוא בודאי במדרגת צדיק כי אינו עובר אפילו עבירה כמו שנתבאר לעיל, אבל מצד מדרגת פנימיות נפשו, מצד ה’ליבי’ שלו, מצד נקודת פנימיות נפשו הוא עדיין אינו במדרגת צדיק, כי כח הרע נמצא עדין בתוקפו, הטוב שולט על הרע, אבל כח הרע עדיין נמצא בתוקפו, אז הוא אינו במעלת מדרגת צדיק כלל.  ולכן אמרו רז”ל במדרש:” ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו’, וכמו שכתוב “וצדיק יסוד עולם”, כיוון שהגדרת צדיק מתייחסת לעצם עבודת פנימיות נפשו, זו הבחנה של צדיקים מועטים. אף שגם בודאי אותם צדיקים שאינם עוברים עבירות כלל ולו לשעה קלה גם הם עדיין מועטים ביחס לעולם, אבל מה שכתוב צדיק יסוד עולם – שעליו העולם עומד – אם יש לו מציאות של מיעוט עוונות, לא יתכן שעליו יעמוד מציאות העולם, כי יש לו מיעוט של עוונות. היסוד של הכל צריך להיות כולו קודש, כולו טוב, ואם כן, על מי נאמר ‘צדיק יסוד עולם’? זה נאמר על צדיק גמור שבעומק פנימיות נפשו הוא עקר את כל מציאות הרע, ואין בו שום יניקה למציאות הרע כמו שנתבאר.

עד כאן זכינו בס”ד ללמוד את החלק הראשון של הפרק הראשון של ספר התניא, ונתבאר בקצרה ממש, שיסוד תורת חב”ד אינו עוסק בהגדרת מדרגת האדם בלבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה, אלא עיקר עסקו הוא בעולם של פנים, עיקר עסקו הוא במדרגת מוחין ומידות – חכמה, בינה ודעת – שהדעת היא פנימיות המידות כמו שקורא הרמב”ם תמיד להלכות מידות ‘הלכות דעות’ כי פנימיות המידות אינה אלא דעת, ואם כן – תורת חב”ד באה לברר את העולם הפנימי. כמובן שמתוכה יאירו לבושי הנפש באופן של הלבשה של מעשה, דיבור ומחשבה באופן השלם. אבל עיקרה באה לברר עולם של פנים, והעולם של פנים בנוי, כמו שנתבאר לעיל ונחזור – עיקרו בנוי על חכמה, בינה ודעת – ראשי התיבות של חב”ד כידוע מאוד. אבל בפרטות יותר זה בנוי על מהלכי בינה – להתבונן. חכמה, זה המושכל ראשון שמושג לאדם מכח השפע העליון, והבינה הוא מה שהאדם מתבונן, צורת ההתבוננות בתורת חב”ד היא להתבונן בכל דבר – דבר והיפוכו – בינה דרדל”א – להתבונן בכל דבר על דבר והיפוכו, וכאשר הוא מתבונן בדבר והיפוכו, מכח כך הוא קושר ותוקע את דעתו בתפיסת מדרגת העליונות שבדבר, ותקיעת דעתו שבדבר היא דעת המקשרת, היא דעת המחברת, היא הדעת שמאחדת את האדם. ובחב”ד – זו הדעת שעולה עד הכתר שהוא תוקע דעתו בגדלות האינסוף ברוך הוא. ולכן צורת הלימוד בעז”ה תהיה לראות בכל דבר ודבר את נקודת דבר והיפוכו דיליא, ומכח כך לתקוע דעתו במעלה העליונה עד תקיעת הדעת השלמה בו יתברך שמו.