י”ג עיקרים ויסודות האמונה לרמב”ם
וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקר דתנו ויסודותיה שלש עשרה יסודות
עיקרי ויסודות האמונה
בספר זה נעסוק בסוגיית י”ג עיקרי אמונה. המקור של י”ג עיקרי אמונה אלו הם דברי הרמב”ם. הרמב”ם בפירוש המשניות במסכת סנהדרין, בפרק עשירי, פרק חלק, בתחילת משנה א’ (ד”ה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו’) כותב וז”ל: “ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה, גדולים ונכבדים עד מאד”.
הרמב”ם מאריך שם בארוכה בתכלית הבריאה, בשכר לעתיד לבא, וכן להיפך, וראוי לכל מי שרוצה להבין את שורשי דת אמונתו, לעיין בדברי הרמב”ם. לאחר שהרמב”ם מאריך בתכלית הבריאה, שהינה הדבקות באור האלוקי, בו יתברך שמו, בסוף משנה א’, אומר הרמב”ם, “וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקר דתנו ויסודותיה שלש עשרה יסודות”.
בתחילה הוא קרא להם: “עיקרים גדולים”, לאחר מכן הוא קרא להם: “עיקר דתנו ויסודותיה, שלשה עשרה יסודות”. ובהמשך לשונו, לשון הרמב”ם עצמו הוא “יסודות”, היסוד הראשון, היסוד השני, היסוד השלישי, וכן ע”ז הדרך. ונצטרך בהמשך בעז”ה להבין מהו הלשון של “יסוד”, ומהו הלשון של “עיקר”, ומהו “אמונה”.
נוסח י”ג עיקרי אמונה המודפס בסידורים, ומדוע יש דוקא י”ג עיקרים
במאמר המוסגר, נקדים שני נקודות. נקודה ראשונה – הנוסח של י”ג עיקרי אמונה המקובל בידינו המודפס בסידורים, זהו קיצור של סדר י”ג עיקרי אמונה, וזה אינו הסדר שסידר הרמב”ם כאן בפיה”מ בארוכה. במשך הדורות שינו את הנוסח על מנת לקצרו, כדי שיהיה קרוב ללשון בני אדם. אבל אנו נלמד בס”ד את דברי הרמב”ם במקורם, בשורשם, בלשונו של הרמב”ם עצמו.
נקודה שניה, הרמב”ם מנה מה שנקרא בלשון רבותינו על דרך כלל, י”ג עיקרים לרמב”ם, עיקרים גדולים, י”ג עיקרי אמונה. והרי אין דבר שהוא במקרה, וא”כ מדוע יש דוקא י”ג עיקרים. המכוון הברור הוא, שהרי כל אמונתו היא “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (דברים ו, ד) – אחדותו יתברך שמו. ואלו הם י”ג עיקרים שמגלים את אחדותו, י”ג בגימ’ אחד, המגלים את אחדותו יתברך שמו – י”ג עיקרי אמונה.
לאחר ההקדמות הללו, נתחיל בס”ד את תחילת דברי הרמב”ם. וקודם החלנו את היסוד הראשון נדגיש, שהרמב”ם שכתב י”ג עיקרי אמונה, על אף שכל אחד מהם הוא אחד מחלקי הי”ג, אבל כללותם מצרפת אותם לאחד, כלומר, ששורש הכל מונח ביסוד הראשון, כמו שנתבאר. היסוד הראשון, העיקר הראשון, הוא עיקר לכל הי”ג עיקרים.
היסוד הראשון
היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך, והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כולם, בו קיום מציאותם, וממנו קיומם
ביאור המושג “אמונה”
לשון הרמב”ם בתחילתו הוא: “להאמין מציאות הבורא יתברך”. ושומה עלינו לבאר מהו המושג “להאמין”. יש מושג לדעת, יש מושג להרגיש, ויש מושג להאמין, מהו המושג “להאמין”, י”ג עיקרי “אמונה”.
נבאר. ישנו באדם כח הנקרא כח ההרגשה, שאלו הם חמשת החושים, כוחות המרגיש. אולם אלו הענפים, שורשי כוחות המרגיש הינם כוחות המחשבה, כוחות הדעת [הבריאה נבראה באופן של “כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (תהלים קד), והרי שהכרת הנבראים, מצד גילוי מדרגת הנבראים שבהם שנעשו בחכמה, מתגלה מכח מדרגת החכמה, חמשת החושים]. חיצוניות הכח נקרא הרגשה, ופנימיות הכח נקרא דעת. למעלה ממערכת זו, נמצאת המערכת הנקראת “אמונה”. ועלינו לבאר מהי “אמונה”. נדגיש, “אמונה” אין כוונת הדבר שדבר שהוא בלתי מורגש, ובלתי ידוע, מוגדר לאמונה. זו אינו עומק הגדר של המושג שנקרא אמונה. אמונה עניינה, “להאמין מציאות הבורא יתברך”. כלומר, כשם שיש להרגיש, ויש לדעת, יש להאמין מציאות הבורא יתברך.
ביאור הדברים. ישנם כמה כוחות להכרת המציאות. ראיית העין זהו סוג אחד של הכרת מציאות, שמיעת האוזן זהו סוג נוסף של הכרת מציאות, וכן שאר החושים, הרחה, טעימה, מישוש אלו הם סוגים נוספים של הכרת מציאות. כמו-כן, ידיעה זהו עוד סוג של הכרת מציאות, שהאדם מקיש דברים בשכלו, שכלו מחייב שהדבר קיים. לדוגמא, דבר שזז, שכלו מכריח שיש מי שהזיז והניע אותו, ואשר על כן הוא מכיר את המציאות מכח הדעת. למעלה מכל הכוחות הללו, הכח השורשי של הכרת מציאויות הוא הנקרא “אמונה”.
אמונה זהו בעצם שורש הכוחות להכיר מציאות [רמז בעלמא לדבר, “מציאות” נקראת כך מלשון “צא”, יצא, נתגלה. שורש המילה “אמונה” – א’ מ’ נ’, בגימטריא “צא”. הוי”ה – אדנו”ת, השילוב הידוע]. כל הגדרת אמונה בשורש עניינה הכרת מציאות, “להאמין מציאות הבורא יתברך”.
כח האמונה – הכרת המציאות בשורשה, שאר הכוחות – הכרת המציאות בהתפשטותה
שורש ההכרה היא רק אמונה. החכמה, הבינה, הדעת, חמשת החושים המתפשטים, ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש, אלו הם ענפים של הכרה. כל הכרת מציאות בנפש בשורשה נקראת אמונה. בלשון החיצונית הגדרת אמונה היא, דבר שאינני תופס בחמשת החושים, דבר שלא ראיתי, לא שמעתי, לא הרחתי, לא טעמתי, לא ממשתי, אעפ”כ אני מאמין שהוא קיים. אולם לא זוהי הגדרת אמונה.
נחדד. אמונה היא הכרת הדבר כפי שהוא קיים בשורשו. כלומר, הכרת כל דבר מצד קיומו העצמי, ולא מצד ההלבשה של ההכרות מכח מערכת הדעת, או למטה מכך, מכח מערכת חמשת החושים. ישנה מציאות, ואם ישנה מציאות אזי בהכרח שיש הכרת מציאות. כל מציאות הוא מלשון צא, יצא, נתגלה, כנ”ל, אם הדבר לא ניכר ונגלה, הוא לא נקרא מציאות. כל מציאות עניינה דבר שיצא מהעלם לגילוי, שהוא הוא בר, כמו שמאריך הלשם ב”הקדמות ושערים”. ואילו הוא אינו בר הכרה, הוא לא נקרא מציאות. לפ”ז בעסקנו בהכרת מציאות הבורא יתברך, “מציאות הבורא” כלומר התגלותו של הבורא.
כעת עלינו להבין ברור. הכח היחיד להכיר מציאות הוא רק עם כח האמונה. כל מציאות היא התגלות של אותה הויה. שאר כל הכוחות כולם שאנו מכירים, אם זה מערכת המוחין – חכמה בינה ודעת, ואם זה מערכת החושים – חמשת החושים, אינם מכירים את המציאות בשורשה, אלא הם מכירים את תהלוכת ופועל המציאות, אבל הם לא מכירים את המציאות כמות שהיא.
הכרה של מציאות היא רק ע”י כח אחד בלבד, כח האמונה, אין כח אחר להכיר מציאויות. על זה נאמר לשון הנביא, “בא חבקוק והעמידן על אחת, וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (מכות כד.). “והעמידן על אחת” פירושו, שיש רק כח אחד בלבד להכיר מציאות – “וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה”. אם נראה לבני אדם שיש יותר מכח אחד להכיר מציאות, ההגדרה העמוקה לכך היא מבוררת מאד, שבעצם הם מעולם לא הכירו מציאות. כמעט כל ההכרות שאנו מכירים כאן בבריאה, הם לא הכרות של מציאות, אלא הם מערכות של הכרת תנועת המציאות, ולא הכרת עצם המציאות עצמה, המציאות עצמה לא ניכרת להם, וכל מה שניכר להם זוהי תנועת המציאות, התפשטות והתכווצות.
אפילו ברובדים יותר עליונים יכולה להיות הכרת המציאות מכח תנועה. גם הכרה רוחנית יכולה להיות הכרת תנועה ולא הכרה עצמית. ישנם הרבה מאד נשמות ששכרם בגן עדן אפילו במשך אלפי שנים הינו הכרת תנועות בלי הכרת מציאות.
אין אמונה שלא מאמינה במציאות, מי שלא מאמין במציאות הרי שהוא מאמין בדמיונות. וכמו שנתבאר, הכח היחיד להכיר מציאות הוא מכח האמונה. מי שיש לו כוחות אחרים שהוא מכיר מכוחם מציאות, ויש לכל אחד מאתנו הרבה כוחות כאלה, בעצם הוא לעולם לא מכיר מציאות, כנ”ל. ומכיוון שעל דרך כלל רוב רובם של הנפשות כח האמונה אצלם הוא לא כח ההכרה השורשי בנפש, אלא הכוחות החיצוניים יותר הם כוחות ההכרה בנפשם, לכן ההכרה שלהם במציאות היא מוקטנת עד למאד. מי שכח האמונה נמצא אצלו בנפש, בעצם הוא אדם שחי במציאות, ולכן הוא חי את הבורא יתברך שמו.

כח האמונה – הכרת מציאות מעבר לגדרי החושים והחכמה
נחדד. הכרת מציאות שמעבר לגדרי חושים, ושורשם שהוא מחשבה, חכמה, הכרה זו מונחת בכח שנקרא “אמונה”. לכן דייקא האמונה יכולה להכיר את הבורא, שעליו נאמר “לית מחשבה תפיסא ביה כלל” (תיקונים, הקדמה אחרת, יז ע”א). חמשת החושים ושורשם במחשבת המח, יכולים להכיר רק מדרגה שהמחשבה תפיסא ביה, אולם להכיר דבר שהמחשבה לא תפיסה ביה, שזהו הוא יתברך שמו, אין כח הכרה במציאותו רק מכח האמונה.
להלן יתבאר שכח הכרת האמונה הוא לא רק הכרה בבורא, אלא הוא גם הכרה בנבראים. שהרי לשון הרמב”ם: “היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כולם, בו קיום מציאותם, וממנו קיומם”. ישנה הכרה בנבראים עצמם במערכת חמשת החושים, ישנה הכרה בנבראים עצמם במדרגת שורש חמשת החושים, חכמה, מחשבה, מצד ששורש הוית כל הנבראים תחילתם חכמה, “כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ” (תהלים קד). וישנה הכרה בנבראים מכח אמונה, שזו בעצם ההכרה בנבראים שמשתלשלת מהכרת הבורא. זו סוגיא שתתבאר בעז”ה בהמשך.
א”כ, שורש השורשים שנתבאר – הכרת האמונה. כח האמונה עניינו הכרת המציאות, כח בנפש שמכיר מציאות, מציאות שאיננה רק בגדרי חכמה. ולכן האמונה יכולה להכיר את מי שאמר והיה עולם.
אמונת שוא – עניינה
כעת נבאר מהי אמונה של שקר, אמונת שוא. יש אמונת אמת ויש אמונת שקר. כל דבר שהקב”ה ברא בעולמו זה לעומת זה בראו, טוב לעומת רע, אזי כשם שיש אמונה דקדושה ישנה גם אמונה שאינה של קדושה. ונבאר מהי כוונת הדבר אמונה שאינה של קדושה. כמו שנתבאר, כל הגדרתה של אמונה זהו מה שהאדם תופס תפיסה של מציאות מכח האמונה. אם האדם מאמין והוא לא תופס את הדבר כמציאות, זהו בעצם מחשבה בעלמא. הדבר דומה לאדם אומר שיש כאן שולחן ואין כאן שולחן, זהו דבר שקר.
אמונה שהאדם מאמין והוא לא חש את המציאות של מה שהוא מאמין, לא חל על זה אפילו שם אמונה. אם הוא מאמין בדבר והוא לא חש אותו, הוא לא בעצם מאמין, זה מילות שוא, זה לא קיים, הוא אמנם אומר, אבל זה לא קיים. הגדרת המושג שנקרא אמונה, כלומר, שהאדם מתחבר למציאות של אותו דבר מכח התפיסה שנקראת אמונה. האמונה השורשית, זוהי אותה אמונה שהאדם מאמין במציאות הבורא יתברך שמו, ובלשון היותר דקה, הוא מאמין במציאות, ואין מציאות אלא הוא יתברך שמו. זוהי ההגדרה המדויקת.
כח האמונה יכול גם להשתלשל למטה. כגון ראובן שמספר לשמעון שהוא היה במקום פלוני וראה שם דבר אלמוני, ושמעון מאמין לאותו דבר שאמר לו ראובן. אם נשאל את שמעון האם הדבר היה שם, הוא יאמר: “כן”. ואם נשאלו “מהיכן אתה יודע”, הוא יענה: “ראובן אמר לי, אני מאמין לו”. אם הוא מאמין בלבד והוא לא מכיר את הדבר בחוש, כמעט ואין לזה שום שייכות לאמונה. אבל אם הוא מאמין שהדבר קיים, והוא יכול לחוות את אותו דבר מכח האמונה שהוא מאמין שהדבר קיים, אזי זה יוצר לו חיבור לתפיסה שנקראת אמונה.
ניתן משל להמחשת הדברים. אדם מגיע היום להר סיני, והוא מאמין לדברי תורה ולדברי חז”ל שבהר סיני היה מתן תורה. הרי הוא לא רואה את מתן תורה, אלא הוא מאמין שכאן זה היה. אם מכח האמונה הזו הוא יכול לחוות את הארת מתן תורה שהייתה שם, אזי האמונה מחברת אותו לאותה מציאות. זו לא האמונה השורשית, כי זו לא האמונה בעצם של המציאות, אבל זה אמונה תחתונה, בתנועה של המציאות.
לעומת כך, אמונת שוא עניינה, שהאדם מאמין בדבר שאינו קיים והוא יכול לחוות אותו. הכיצד, ע”י שהוא מתחבר אליו בדמיון. אם הוא לא חווה את אותו דבר זה לא אמונת שוא, זה אינו כלום אלא מילים בעלמא. אם הוא חווה את אותה מציאות, יש על זה כבר שם מסוים של אמונה.
כל דבר בבריאה חייב להיות שיהיה במערכת שנקראת חוש. בעומק זה נקרא “משיח”, משיח מגלה שכל דבר יש בו חוש, על שם כן הוא נקרא משיח, שהוא מגלה כל דבר חושי. לא רק את החומר התחתון החושי, שזה בני אדם מכירים היטב כאן בעולם, אלא כל הקומה כולה הופכת להיות חושית, גלויה, אלו הם חיים אמתיים. יש מדרגות באמונה החושית, אבל אם הדבר אין בו שום חוש, אז בעצם הוא רחוק לגמרי מהאמת. ככל שהדבר יותר חושי הוא יותר קרוב לאמת, והאדם כל הזמן צריך לעמול ולברר שהחוש שלו הולך וגדל, זו צורת חיים אמתית.
אם הוא חווה את עצם המציאות, “להאמין מציאות”, וכמו שנתבאר שכל מציאות זה הבורא יתברך, שאין מציאות אלא הוא יתברך, זוהי אמונה שלמה, האמנת מציאות. למטה מכך, הוא מאמין בתנועות, והוא יכול לחוות את אותם תנועות. או משום שהתנועות הללו באמת היו קיימות, וכל דבר שהיה קיים נשאר ברשימו, והוא יכול להתחבר אליו מכח אמונתו. או שהוא מאמין בדבר שאינו קיים, והוא קיים רק בכח המדמה, והרי שהוא חווה אותו בכח המדמה. ואלו הם כל האמונות התפלות שיש בעולם.
כל האמונות התפלות שיש בעולם, הם חלקי אמונה שנפעלים מכח המדמה, שבכח המדמה הם פועלים פעולות. ופעמים הרבה בני אדם רואים שהאמונות הללו פועלים אצלם בנפש, ולפעמים הם עושים גם דברים מעבר לגדרי הטבע. וכל זאת מחמת שכאשר האדם נמצא בתוך מדרגת המדמה נראה לו שהדבר באמת פעל, כי בתוך מערכת המדמה זה באמת פועל. ואלו הם כל האמונות התפלות שאנו מכירים בעולם, שנראה כביכול שהם עושים פירות. אנשים מאמינים בדבר פלוני, ואנשים מאמינים בדבר אלמוני, ויש להם גם כביכול “הוכחות” שהאמונה הזו פעלה. כגון לקיחת חוט אדום מקבר רחל, אחד מהדמיונות הידועים.
מציאות יש רק אחת, וכל הבריות חלקי אותה מציאות
א”כ, הוגדר שאמונה עניינה לתפוס מציאות. ויסוד מוסד הוא, שבעומק יש רק מציאות אחת, זו המציאות היחידה שיש. וכל המציאויות האחרות שיש בבריאה, כל המציאויות שאנו מכירים, המון בריות לאין תכלית שהקב”ה ברא, “שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ” (שמות כ, יא), שבהם נבראו השורשים, ומכאן ואילך ענפים בכל השית אלפי שנין. כל הבריות שיש, כולם נקראים מציאויות, אולם הם נקראים מציאויות על שם כך שהם חלקי אותה מציאות אחת, אבל בעצם יש רק מציאות אחת.
כלומר, כל מציאות היא מלשון יצא, גלוי. מציאותם של כל הברואים כולם, כל הבריאה כולה נבראה “לאשתמודעי ליה”, לגילויו, שידעו ממנו, הכרת הבורא יתברך שמו, “יכירו וידעו”, זוהי כל ההבחנה שנקראת מציאות. כל מה שכל דבר נקרא מצוי, זה מחמת שהוא קיים על מנת לגלות, זוהי כל הגדרת מציאותו. הוא לא קיים מעבר לכך שהוא צריך לגלות. בלשון יותר מדוקדקת, הוא לא קיים מעבר לכך שהוא מגלה בעצם ההיות שלו. ואם הוא לא מגלה, אזי הוא מעלמא דדמיון, הוא לא קיים.
כל מציאות עניינה רק גילוי, אין מציאות זולת גילוי. זה אינו שהדבר הוא בר גילוי או שהוא לא בר גילוי, הוא רק בר גילוי, אין לו שום מציאות אם הוא לא מגלה. כשם ששלחן הוא לא כסא וכסא הוא לא שלחן, כך גם הגדרת מציאות כל עניינה של מציאות זה דבר שהוא מגלה. אם הוא לא מגלה הוא נקרא גלות, על שם שהוא לא מגלה. אולם כל מציאות היא רק תפיסת גילוי, גילוי של מה – של המציאות האחת שהיא שורש ההתגלות כולם, שלו יתברך שמו.
זה בעצם נקרא בריאה שברא הקב”ה בעולמו. הקב”ה ברא בריאה שכל עניינה, כל חלקיה, נקראים מציאויות, שהם חלקי המציאות האחת, שהמציאות האחת היא גילויו של הבורא יתברך שמו. כל הנבראים כולם הם חלקי אותה מציאות, כלומר, הם חלקי אותו גילוי. מי שתופס את עצמו, או כל דבר אחר בבריאה, שיש לו מציאות זולת עצם הגילוי של בורא העולם, הוא חי בעולם של דמיון, לא בעולם של מציאות. אין שום מציאות זולת המציאות הזו.
אמנם יש רבדים רבים במציאות, אבל כל הרבדים הם מדרגות של גילוים. כל מדרגה היא רק גילוי, ואם אדם נמצא במקום שהוא לא גילוי, אזי הוא לא נמצא, ובערך לגילוי הזה הגילוי היותר תחתון הוא גם לא נמצא, כי זה העלם ביחס לגילוי הזה. כל פעם אדם יוצא מדמיון למציאות, מדמיון למציאות, כל עולם שהוא מתעלה העולם שהוא יצא ממנו הפך להיות דמיון. כמו מערכת של זמן, היום יום רביעי, שלישי שהיה אתמול הפך להיות איננו. כל מדרגה שאדם עולה המדרגה הקודמת הפכה להיות דמיון, היא הסתלקה.
זוהי התפיסה, וממנה ישנם תולדות. כמו אדם המסתכל במשקפיים, לפי המשקפיים שהוא מסתכל זה מה שהוא רואה. התפיסה היא שיש מציאות אחת בלבד, הוא יתברך שמו, שמתגלה, זה נקרא מציאותו. מציאותו כלומר, גילויו. ושאר כל המציאויות כולם מגלים אותו. אם האדם מסתכל מאותו מקום שכל מציאות היא רק מגלה אותו יתברך שמו, אזי הוא יגיע לחלקי הגילוי של כל דבר שהוא בא לגלות. כמובן, שכל דבר בא לגלות את בורא עולם מפנים שונות, אבל אין שום תפיסת מציאות לשום מציאות זולת היות הדבר מגלה את מציאותו יתברך שמו.
זוהי שורש של תפיסה. בעשרים וארבע שעות שיש לאדם ביממה הוא כל הזמן עוסק בדבר אחד – גילוי. ובזמן שהוא עסק בדבר אחר, כבטל, כישן דמי, כלומר שהוא נמצא במערכת מדמה, הוא לא נמצא במציאות.
מערכת החושים והמוחין תופסים ריבוי מציאויות
ביארנו מהי התפיסה וההגדרה שנקראת מציאות. מעתה לפ”ז נבין מהי התפיסה שנקראת “להאמין מציאות”. לעיל נתבאר כוונת הדברים, לאדם יש כח הכרה מכח חמשת החושים, למעלה מכך יש מערכת של הכרה מכח מערכת המוחין, חב”ד, ולמעלה מכך יש כח של הכרת מציאות מכח האמונה. ונתבאר שהכרת עצם המציאות היא רק מכח האמונה. הכרת מציאויות שמתגלה מכח ג’ מוחין, והכרת מציאות שמתגלה מכח ה’ חושים של עולם ההרגשה, היא לא מכירה את עצם המציאות, היא מכירה רק את תנועות המציאות.
מעתה נבין הגדרה יותר עמוקה מהו ההבדל בין הכרת האמונה להכרת המוחין והחושים. המוחין והחושים שתופסים ומכירים מציאויות כשלעצמם, הם לא תופסים שכל המציאות של אותו דבר היא רק לגילוי של מי שאמר והיה העולם. עין רואה, כשלעצמה היא רואה שלחן, כסא, מנורה. אזן שומעת, היא שומעת את ראובן, את שמעון, את לוי.
תפיסת המוחין ותפיסת חמשת החושים שתופסים ומכירים מציאויות, מסוגלים להכיר מציאות כביכול שהיא לא בהכרח מציאות שמגלה את מציאות הבורא יתברך שמו. ואפילו אם העין רואה את גילוי הבורא יתברך שמו, “וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה” (ישעי’ מ, כו), אבל עצם התפיסה של הראייה לא תופסת שכל מה שקיים זה רק גילוי של מציאות הבורא יתברך שמו. הראייה תופסת שאפשר להתבונן ולראות גילוי הבורא יתברך, ואפשר גם לראות דברים אחרים. על זה בעומק נאמר “וְלֹא תָתוּרוּ וכו’ וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” (במדבר טו, לט).
מערכת המוחין כשלעצמה, ומערכת החושים, שהיא יותר נמוכה ממערכת המוחין, תופסת מה שהיא תופסת, כל מקום וכל אחד לפי ערכו, אבל שורש התפיסה שלה לא נובעת מאותו מקום שכל התפיסה היא שיש רק מציאות אחת, שהיא נקראת גילויו, וכל שאר המציאויות הם חלקי אותו גילוי. מכח המערכות הללו האדם תופס שיש הרבה מציאויות, וכל מציאות היא מציאות שפועלת כמציאות לעצמה.
ניתן דוגמא פשוטה לכך בעוה”ז. שלשה בני אדם, כל אחד עוסק בעמוד אחר שעליו העולם עומד, יש אדם שעושה חסד, יש אדם שמתפלל, ויש אדם שעוסק בתורה. אם האדם תופס במראה של עין, הוא יקרא לאחד “בעל תפלה”, לאחד “בעל חסד”, והשלישי “בעל תורה”. אולם אם האדם תופס במערכת הפנימית, הוא תופס שהכל זה חלקי גילוי של אותה מציאות.
האמנם ודאי שיש פנים רבות לאותו גילוי, אבל אין יש אלא מציאות אחת, וכל חלקי המציאות הם הפנים של המציאות השלמה. המציאות השלמה היא רק גילויו, והחלקים של אותה מציאות היא גם כן רק גילויו. לפיכך, הנמצא בתפיסה זו, כל דבר הוא רואה כיצד זה מגלה את הבורא יתברך שמו ותו לא, אין שום חלקים אחרים בבריאה אלא אלו. זוהי התפיסה מצד “להאמין מציאות”.
התקשרות לדברים מכח מערכת החושים והמוחין ומכח האמונה
כעת נבאר בעומק יותר מהו “להאמין מציאות”. כאשר האדם רואה דברים, שומע, וכן ע”ז הדרך, הוא תופס את תנועת הדברים, כמו שנתבאר. אולם, כל זאת רק אם הוא תופס את הדבר מכח חמשת החושים ומכח המוחין. אבל אם הוא תופס את הדבר מכח האמונה, אזי הוא צריך לתפוס בכל דבר היות. היות – יש רק אחד, תנועות – יש רבים, אולם ההיות הוא רק אחד.
למשל, האדם נקשר לחפץ מסוים, יש לו שלחן עתיק בבית שהוא ירש מסבו, והשלחן שוה עבורו הרבה יותר משויו האמיתי, וכן אדם שיש לו מזכרת המזכירה לו שהוא היה במקום פלוני. סיבת הדבר של התפיסה מדוע האדם נקשר לחפצים היא, שאם האדם תופס שהמציאות של אותו דבר היא תנועה, הרי שכל תנועה יש לה כיוון אחר, ד’ רוחות השמים, כל דבר יש לו תנועה אחרת, ולכן הדבר מעורר בו את התנועה שאותו הוא עורר. אולם אם האדם תופס שכל המציאות של כל דבר רק מגלה את מה שנמצא בפנים, הרי שהדבר כמשל לאדם שהשתמש בכח חד פעמית, שכאשר הוא מסיים לשתות הוא משליכה, מחמת שהתפיסה היא שהאדם רואה בכל דבר את השורש של מה שהוא גילה, ולא את מה שמגלה.
כמו שנתבאר, כל מציאות היא חלקי המציאות השלמה, כלומר, היא באה לגלות, את מי היא מגלה – את הבורא יתברך שמו. ודאי שיש גם מקום של חיבור לעצם מה שמגלה ולא רק למה שמתגלה, “חמרא דמרא וטיבותא לשקיא” (בב”ק צב ע”ב) [לא נכנס עתה לעומק ההגדרה], אולם יש להבין את עצם המציאות, על דרך כלל, כל ההתקשרות של בני אדם למה שהם קשורים, נובעת מכך שהם לא תופסים את הדבר שהוא בא לגלות משהו אחר, אלא הם תופסים את הדבר כמציאות לעצמו, ולכן הם נקשרים לאותו דבר.
כאשר האדם תופס שכל דבר כל מציאותו היא רק לגלות מציאות אחת, אזי היחס לאותו דבר שגילה לו הוא יחס לגמרי שונה. עדיין הוא כלי שגילה לו דבר אחר, ובודאי יש לו מקום, אבל היחס אליו הוא יחס של דבר שרק מגלה את מי שאמר והיה עולם.
אהבת הבריות – אהבה כשלעצמה או כלי לאהבת הבורא
ניתן לכך דוגמא יסודית מאד בבריאה. יש מושג שנקרא “אהבת הבריות”, קשר בין בני אדם. האם הקשר בין בני אדם הוא מציאות לעצמו, או שהוא מציאות וכלי לקשר היותר פנימי, למי שאמר והיה עולם. מי שהקשר שלו בין בני אדם הוא כקשר לעצמו, על זה בעומק נאמר “או חברותא או מיתותא”. מי שהקשר שלו בין בני אדם הוא כלי לקשר למי שאמר והיה עולם, אזי גם עליו נאמר עליו “או חברותא או מיתותא”, אבל השאלה מי החברותא שלו.
כאשר האדם קשור לפלוני, קשר בין ראובן לשמעון, אהבת דוד ויונתן, וכן ע”ז הדרך, אם החיבור לאותו אדם זהו כלי בלבד לחיבור למי שאמר והיה עולם, הרי שראובן תופס את שמעון כמציאות אמת. אבל אם ראובן מתחבר לשמעון והוא חושק בשמעון כשלעצמו, זהו חיבור של עלמא דשיקרא.
לפ”ז, אם ראובן הוא בעל השגה שהחיבור הוא רק כלי, ומאידך שמעון תופס את הקשר לראובן כקשר עצמי, שמעון יכול להרגיש במעמקי נפשו שראובן לא כ”כ קשור אליו, והוא תופס שזה נובע מחוסר קשר. אבל באמיתת הדבר זה לא נובע מחוסר קשר, אלא זה נובע מסיבה אחרת לגמרי, זה נובע שראובן בעומק תופס את הקשר לשמעון ככלי לאור יותר פנימי, משא”כ שמעון תופס את הקשר לראובן כמציאות גמורה.
זו היא נקראת אהבת ישראל אמתית. אהבת ישראל אמתית עניינה שהאדם תופס שכל מציאות של כל דבר באה לגלות רק דבר אחד. פעמים הגילוי הוא דרך ראובן, פעמים הגילוי הוא דרך שמעון, ופעמים הגילוי הוא דרך לוי. יש להדגיש, זה לא זלזול בראובן או זלזול בשמעון או בלוי, אלא ההפך הוא הנכון, אין לך רוממות יותר גדולה מכך שהאדם תופס שכל המציאות של זולתו הוא רק גילוי הבורא יתברך שמו. אולם כל זה רק אם הוא תופס כך את עצמו.
אין כאן “ואהבת לרעך כמוך” יותר גדול מהאופן שהאדם שתופס שכל המציאות היא רק גילוי של הקב”ה. אם אני תופס דבר שמציאותו היא לא גילוי של הקב”ה, הרי שהקטנתי בערכו, ולכן אהבתי אליו קטנה יותר, כי לפי ערכו כך אהבתי אליו. היותו של רעהו אמצעי לדבר יותר גדול, זוהי מדרגה יותר גדולה מאשר היותו כשלעצמו כדבר שפל.
בלשון מדוקדקת יותר. מצד הנפש התחתונה שבאדם, הנפש הבהמית התחתונה שאור האמונה לא בקע לשם, שם צריך לאהוב את זולתו כאהבת עצם לעצמו כשלעצמו. אולם מצד הנפש האלוקית שמאירה, הוא אוהב את זולתו מצד היותו כלי לגילוי הבורא יתברך שמו. מי שיאהב את זולתו רק מצד אהבת עצם, הרי שחסר לו האור הפנימי. ומי שיאהב את זולתו רק מצד היותו כלי, הרי שחסרה לו הנפש הבהמית, מחמת שיש מקום בנפש שאין בו אמונה. אם היה בו אמונה שלמה הכל היה אחרת, אולם אין כזה מהלך חיים עד ימות משיח.
ניתן להביא הרבה דוגמאות, אולם אנו מעמידים את נקודת היסוד שתהיה ברורה מאד. “להאמין מציאות” עניינו להתחבר לעצם ההוית של אותה מציאות. “להאמין מציאות” עניינו לתפוס שכל אותה מציאות באה לגלות רק דבר אחד. ובודאי שהמציאות זוהי מציאות הבורא יתברך, כי אין מציאות זולתו. צריך לתפוס ברור מהו המושג “להאמין מציאות”. “להאמין מציאות” זוהי הגדרה שאני תופס כל דבר כהיות שהוא קיים לגילוי.
מדוע זה נקרא “אמונה”
מעתה ישנם כאן פנים הרבה יותר עמוקות מדוע זה נקרא “אמונה”. אדם הרואה שלחן, לפי העין הרואה השלחן משמש לשבת לאכול עליו. אולם לפי האמונה השימוש של השלחן הוא רק גילוי של הבורא יתברך שמו. ובלשון הפשוטה, לכן זה נקרא “אמונה”. זה נקרא אמונה מחמת שבעצם האדם לוקח כל דבר, וכל מה שנקרא כבנין, הוא סותר אותו, מחמת שהוא מראה שהדברים פועלים לשם כיוון אחר.
הבריאה נראית באופן שהשלחן משמש לתשמיש של שלחן, הכסא משמש לתשמיש של כסא, וכן ע”ז הדרך. כאשר אנו לוקחים את הכח שנקרא אמונה, “להאמין מציאות”, הרי שהאדם תופס שכל הדברים משמשים רק לדבר אחד, וזה סותר לגמרי את כל החושים הפשוטים של העוה”ז. החושים הפשוטים של העוה”ז מראים לעין החומר שכל דבר משמש למה שהוא משמש.
אנו תופסים על דרך כלל שהמושג שנקרא אמונה עניינו שהאדם מאמין שיש מי שברא את העולם ומנהיג אותו, וכל מה שהאדם חי ביום יום, לא שייך לעצם האמונה. וגם אם יאמר האדם שזה שייך בעצם כך שאם הוא ברא אני צריך לעבוד אותו, אבל עדיין זה לא אופן שכל המציאויות שייכות לאותו דבר.
“כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו” (ישעי’ מב, ז) – הרי שכל מה שהקב”ה ברא בעולמו, הם חלקי אותה מציאות. זה נקרא “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב, ד), כוונת הדבר היא, שהאדם לא רואה שום דבר אלא מכח האמונה. לפיכך, מה שנאמר כאן בלשון הרמב”ם: “להאמין מציאות הבורא יתברך שמו”, האמונה שאנחנו צריכים לחיות בה, זוהי אותה אמונה בעצם שכל תפיסת הנפש יוצאת מנקודה של אמונה.
התחלת כל תנועה בנפש מאמונה
עתה נתרגם את הדברים יותר קרוב להבנה מעשית. אולם, אנו עוסקים בתפיסת השורש של הנפש, שורש תחילת הלב, ולא בהשלכות של הדברים כלפי מטה, כלפי הרובדים הנמוכים יותר בנפש.
הנפש של האדם כל הזמן פועלת, היא רואה, שומעת, מריחה, מדברת, טועמת, ממששת, וכן ע”ז הדרך. כל דבר יש לו ראשית, ויש לו התפשטות. כל תנועה ותנועה שפועלת בנפש, צריך לזהות בנפש מאיזה מקור ראשון היא יוצאת, מהי תחילת ההויה של אותו דבר בנפש.
למשל, כאשר האדם חושב, הוא צריך לזהות היכן היא נקודת ההתחלה של אותה מחשבה. וכן כאשר האדם שומע, הוא צריך לזהות היכן תחילת השמיעה של אותו דבר.
נביא דוגמא מכח הדיבור שבאדם. כיצד הוא סדר כח הדיבור באדם, ישנם חמשה כוחות, כמו שהגר”א מביא מדברי רבותינו, ואלו הם: רצון, מחשבה, הרהור, קול, דיבור. כאשר האדם מדבר, הוא רואה שהדיבור מתחיל מהדיבור. אולם כאשר האדם מתבונן עמוק בתוך נפשו, הוא יראה שהדיבור מתחיל מהרצון. ובעומק יותר מהיכן הדיבור מתחיל – מהאמונה.
כל תנועה בנפש בעומקה מתחילה מאמונה. ביאור כוונת הדבר בהגדרה החיצונית, בלשון פשוטה: אם לא הייתי מאמין שאני יכול לדבר אז לא הייתי מנסה לדבר. אם לא הייתי מאמין שאני יכול לראות לא הייתי מגביה את עיני לראות, וכן ע”ז הדרך. זה אמנם נכון, אבל זהו החלק השפל באמונה של הדבר.
בהגדרה הפנימית, כל תחילת תנועה בנפש, כל מה שהאדם נע, זהו על מנת לגלות דברים, אחרת הוא לא מתנועע. מהו הדבר שמניע את כל התנועה של הבריאה כולה, כל התנועה שמתנועעת הבריאה כל ימות עולם, מה מניע את אותה תנועה. במובן התחתון, הקנאה התאוה והכבוד, הם אלו שמניעים את הבריאה, כלשון חז”ל. זוהי התנועה התחתונה של הנפש הבהמית, התענוג זה שורשו, אולם הענפים שמהם מקבלים תענוג, אלו הם קנאה תאוה וכבוד, וכן ע”ז הדרך.
אולם כאשר אנו מתייחסים בשורש הבריאה כולה, הדבר היחיד שמניע את כל הבריאה כולה, זהו גילויו של הבורא יתברך שמו. אין דבר אחר שמניע את הבריאה כולה.
תחילת כל תנועה בנפש מתחילה ממקום של אמונה. כלומר, היא מתחילה מאותו מקום שהאדם צריך להכיר מהו הכח שמניע אותו. אם האדם לא מכיר את תחילת התנועה, שהיא “להאמין מציאות”, נמצא בעצם שזהו כאדם שיש לו גוף ללא ראש, ניתק ממנו מקור תחילת ההויה של אותו דבר.
כאשר עוסקים כאן ביסוד הראשון, “להאמין מציאות הבורא יתברך”, אל לנו ח”ו לחשוב, שכל בוקר האדם יאמר: “יסוד ראשון, להאמין מציאות הבורא יתברך שמו”, ומחר בבוקר פעם נוספת, וכן מחרתיים בבוקר, שלש מאות ששים וחמש יום בשנה, כפול שבעים ימי חיי האדם, ימות החמה ימות לבנה, ונספור כמה פעמים הוא אמר, והרי שהוא הגיע ב”ה למנין כך וכך פעמים של אמונה.
“להאמין מציאות הבורא יתברך”, כלומר, לא שהאדם אומר זאת בתחילת יום, אלא עניינו הוא, שכל פעולה שהאדם פועל מתחילה מאותו “להאמין מציאותו יתברך”, זה נקרא “אמונה שלמה”. אמונה שלמה עניינה, שכל תחילת פעולה בנפש מתחילה מאותו מקום. בלשון חז”ל זה נקרא: “‘א-ל אמונה ואין עול’, האמין בעולמו ובראו” (ילק”ש, האזינו, פל”ב). כוונת הדבר היא, שהוא נתן מקום של גילוי, ומכוחו הוא ברא את מה שהוא ברא. “להאמין מציאות” כלומר, להאמין גילוי – משם נעשה בריאה, לבר, גילוי, כל מציאות מתחילה מאמונה.
מי שלא נמצא שם, הרי שזה “רצוא ושוב” בנפש, ואזי הוא לא יכול להחזיק שם מעמד בתמידיות. אולם כאשר נמצאים שם, שזו שלמות האמונה שתתגלה לעתיד לבוא, הרי שבאופן טבעי משם מתחיל כל דבר – כי שם הוא נמצא. משל לאדם שיוצא כל בוקר מביתו, מדוע כל בוקר הוא יוצא מביתו, וכי במקרה הוא יוצא משם, אלא משום שזהו מקומו ושם הוא לן, לכן “יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב” (תהלים קד, כג), משם הוא יוצא כי שם הוא נמצא. אין שלימות כזו בבריאה, אבל זהו מהלך הפנים שבבריאה, לשם הנשמות מכוונות.
אשר על כן, עומק היסוד הראשון “להאמין מציאות הבורא יתברך”, עניינו להתחיל כל התחלה מאותו מקום של “להאמין מציאות הבורא יתברך”, משם הוא מתחיל כל דבר. שתחילת היסוד הראשון בנפש אצל האדם מתחיל מאותו מקום. כל התחלותיו מתחילות מאותו מקום, הוא לא מתחיל שום דבר אלא מאותו מקום של “להאמין מציאות”, משם הוא יכול להתחיל.
במובן התחתון האדם לא מתחיל לעשות דבר אם הוא לא מאמין שאפשר לעשותו, הוא לא מנסה לפעול פעולה אם הוא לא מאמין שאפשר לעשותה, כנ”ל. ולפ”ז, הכח הזה נמצא אצל כל אחד מאתנו בעומק הנפש בגילוי, רק הוא נמצא בגלוי למטה מאד, אבל הוא קיים. לא חייב להיות שזה נמצא באיתגליא בנפש שהאדם כך חושב, אבל מכח אותו מקום זה מה שהוא פועל. כל הפעולות כולם שהאדם פועל, זה אך ורק אם במעמקי נפשו הוא מאמין שאפשר לפעול את אותה פעולה, אחרת הוא לא יפעל. אולם בעומק יותר, צריך להגיע לאותו מקום שכל תחילת מציאות שלו באה מאותו מקום שנקראת תפיסת גילוי, כמו שנתבאר.
“להאמין מציאות הבורא יתברך” – כל מציאות האדם היא גילוי הבורא
לפי האמור נבין נקודה עמוקה יותר, והדברים הם דקים. כאשר האדם נמצא בתפיסה החיצונית יותר, הוא תופס שיש את מציאותו יתברך שמו, ויש את כלל כל הנבראים כולם, ואת הפרטות שזה “אני”, ו”אני” צריך להיות לו עבד נאמן, “אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ” (תהלים קטז, טז), ואזי אני עובד את בורא עולם. זוהי התפיסה של צורת החיים אצל מי שעובד את בורא העולם.
אולם, התפיסה של “להאמין מציאות הבורא יתברך” היא תפיסה הרבה יותר עמוקה מכך. “להאמין מציאות הבורא יתברך” מעמידה תפיסה בנפש שהאדם תופס שיש רק היות אחד, וכל המציאות של היות זו הינה גילויו, זוהי כל המציאות שיש כאן. “מציאות” כלומר, גילויו, זה נקרא “מציאות” כמו שנתבאר. וכל חלקי המציאות הם חלקי הגילוי.
לפ”ז, עבדות אצל בורא עולם פירושו, עצם מה שההיות שלי זהו גילויו, זה נקרא שאני עבד של בורא עולם. עבדות אצל בורא עולם אין פירושו הפעולות שאני עושה למענו. בודאי שאם אין פעולות לאחר מכן אלו הם דמיונות בעלמא, “כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו” (יבמות קט ע”ב). אולם עבדות של בורא עולם עניינה, עצם התפיסה שהאדם תופס שכל מציאותו היא רק גילוי שלו, זוהי העבדות הגמורה.
“לא נתנו מצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות” (מד”ר, לך לך, מד). בפשיטות כוונת הדבר, לצרף אותם דהיינו להסיר את הסיגים והפסולת. אולם בעומק, “לצרף את הבריות” זה מלשון חיבור, ולֵמה החיבור – חיבור לתפיסה שכל המציאות היא רק חלקי גילוי של דבר אחד. ובעומק, זה נקרא חיים שהם למעלה מעולם העבודה, זה נקרא “להאמין מציאות הבורא יתברך”.
בעולם שבו אנו נמצאים האדם תופס את עצמו כקיום לעצמו, והוא עובד מישהו אחר. אני נברא, הוא בורא, ואני עבד שלו. זוהי התפיסה, והלואי שנזכה גם לזה בשלמות. אולם התפיסה של “להאמין מציאות הבורא יתברך”, היא תפיסה לגמרי שונה. זו תפיסה שהאדם תופס שכל ההיות שלו היא רק להכיר את בורא עולם, כל ההיות שלו היא רק לגלות את בורא עולם. מה שחמור תופס שהוא חמור, אינו נובע ממדרגת עבדות, אם הוא יתפוס שהוא סוס הרי שהוא נמצא בדמיונות, הוא יאכל מאכל סוס, וינסה לעשות מעשה סוס, עד שבעליו יוכיחו לו שהוא חמור. אבל מציאותו זוהי מציאותו.
בעומק, כל עבודת האדם היא לא להיות עבד, עבד הוא כלי להגיע לתכלית עליונה יותר, מי שינסה לדלג על שלב העבדות, אלו הם דמיונות, הוא לא יכול לעלות מעלה. אולם התפיסה הפנימית של החיים איננה עבדות, אלא התפיסה הפנימית של החיים היא לתפוס שכל מציאות האדם היא רק גילוי של בורא עולם. ומצד כך הסיבה שהאדם מקיים מצוות היא, מאותה סיבה שהרוח מתנועעת, מאותה סיבה שהאש שורפת, מאותה סיבה הנפש מקיימת מצוות. זוהי מציאותה, גילוי הבורא ית”ש, וזה חלקה בגילויה, וזה מה שהיא עושה.
בלשונו של הרמח”ל במס”י בפרק ענוה זה נקרא, שכל אחד עושה מה שחק טבעו לעשות. ובעומק אין כוונת הדבר שנחקק בו מה הוא עושה, זוהי התפיסה התחתונה. אלא עומק כוונת הדבר שכל המציאות שלו היא רק מציאות של גילוי, ואזי חלקי גילויו אלה הם מציאותו.
זהו דבר עמוק עד למאד בקומת הנפש, זה נקרא “אמונה אמתית”. אמונה אמתית אומרת בעומק הנפש שזוהי המציאות של האדם, ואם הוא רואה להתכחש לדבר, הרי שהוא מתכחש למציאות. זוהי סיבת סילוק הבחירה לעתיד לבוא, מחמת שכעת נדמה לאדם שיש לו מציאות, והוא יכול לעבוד את הקב”ה והוא יכול לא לעבוד. אבל כשהוא תופס שכל מציאותו זהו רק גילוי, הוא לא יכול לבחור משהו שלא קיים. הבחירה מציירת לאדם שיש אפשרות של עולם שלא קיים, מחמת שהיא מציירת לו מעיקרא שמציאותו היא לא רק גילוי של בורא עולם.
חיי אמונה – ידיעה אחת
כאשר אנו באים לצייר חיים מעשיים של אמונה שורשית, “להאמין מציאות הבורא יתברך”, זוהי עצם ההכרה העמוקה בנפש שהאדם מכיר שכל מציאותו זה גילוי של בורא עולם, לא שהעבודה של האדם היא לגלות, זוהי התפיסה היותר תחתונה, זה שייך למערכת חכמה בינה ודעת. “להאמין מציאות הבורא יתברך” זוהי התפיסה שהאדם תופס שכל מציאות היא רק גילוי, זה נקרא “אמונה”.
יש להבין מהי ההגדרה העמוקה הנקראת “אמונה”. “אמונה” כלומר, שהאדם תופס מציאות, והאופן שהאדם תופס את המציאות לפי האמונה היא, שאין יש אלא גילוי הבורא. “מציאות” ו”בריאה” הם כללות הגילוי, שורש המציאות. ופרטות הגילוי אלו הם חלקי הנבראים. זה נקרא “תפיסת מציאות”. והכח לתפוס את אותה מציאות, הוא רק ע”י הכח שנקרא “אמונה”.
חיים הנקראים חיי אמונה, הם חיים שהאדם תופס תפיסה אחת בלבד, אין עוד ידיעה זולת אותה ידיעה, וכמו שאומרים רבותינו, אם אין עוד מציאות אין עוד ידיעה. לא כמו שבני אדם סברו בטעות שמבואר בדברי רבותינו, שאם “אין עוד מלבדו” שמבואר בדברי רבותינו, יש לזה מקום של אמת ומקום של טעות, זו סוגיא שעסקו בה רבותינו בארוכה, בלי להיכנס עכשיו לעומק הסוגיא, נפש החיים מסביר מהלך אחד [מצדו מצדנו], ובחסידות יש מהלכים אחרים.
אולם, בהבנה פשוטה ע”פ מה שנתבאר, מהי כוונת הדבר ש”אין עוד”, יש את הבורא ית”ש, ויש את גילויו, בלשון הפרקי דר”א זה נקרא “הוא ושמו”, הוא – עצם מציאותו, ושמו – גילויו. ואנחנו, הנבראים, זה חלקי אותו גילוי. זוהי ההבחנה העמוקה שאנחנו “חלק אלוק ממעל”, מה שכל מציאות האדם היא רק חלקי גילוי, זה נקרא “חלק אלוק ממעל”.
אם האדם תופס שהמציאות שלו היא מציאות, והוא בא לגלות, הרי שזה לא “חלק אלוק ממעל”. אולם אם האדם תופס שכל מציאותו שלו היא הגילוי של בורא עולם, זה נקרא שהוא “חלק אלוק ממעל”. “אלוק ממעל” זה מציאות, ומהי המציאות – גילויו, והאדם, וכל הנבראים כולם, הם חלקי אותו גילוי.
הדברים עמוקים ודקים מאד בנפש, וזו סוגיא שעוד תתבאר בעז”ה, אולם כאן רק הסברנו את השורש הפנימי ביותר של קיום המציאות, של קיום הבריאה, שהיא עצם הכרת המושג שנקרא “אמונה”.