הקדמה:
בספר זה נעסוק בס”ד, בדרכי העיון שבלימוד התורה.
בעזה”י נתחיל את הדברים מראשיתם ממש. בפרק זה נבאר את שלבי חיבור האדם לד”ת בקטנותו. עד שנגיע לעיקר תכלית כוונת החיבור, שהוא דרכי הלימוד וחיבורו של האדם לד”ת בגדלותו.

פרק א’
שלבי חיבור האדם לדברי תורה בקטנותו
בתינוק שנולד עדיין לא שייכת מצוות ת”ת
הנה, בשעת לידתו של האדם בעודו תינוק, לא שייכת בו עדיין מצוות תלמוד תורה. שהרי מצוות תלמוד תורה מתחלקת כידוע לשני חלקים. יש את החלק של דברי התורה מכח הדיבור, ויש את החלק של דברי התורה מכח המחשבה. (לחלק משיטות הראשונים ישנה מצוה מיוחדת לחשוב בד”ת, מלבד הציווי “ודברת בם” שנאמר להדיא בד”ת, אף מה שנאמר בפסוק “ופן יסורו מלבבך” זו מצוה בפני עצמה של הידבקות בד”ת בליבו של אדם. וידועה המחלוקת בפוסקים אם הרהור בד”ת חשיב כדיבור, ואכמ”ל). ולקטן בשעה שנולד הרי אין עדין כח של דיבור, וגם כח המחשבה עדיין כמעט אינו קיים אצלו, מה שנמצא אצל הקטן משעת לידתו זה רק הבחי’ שנקראת קול כמש”כ “והנה נער בוכה”. יש אמנם את הענין שמובא בחז”ל (ירושלמי יבמות פ”א ה”ו) בר’ יהושוע בן חנניה, שהניחה אימו את עריסתו בביהמ”ד כדי שיקלטו אוזניו ד”ת. אך העסק בד”ת, היות והוא מורכב מדיבור ומחשבה, אינו שייך בקטן מתחילת לידתו.
ומה גם שכתב הרמב”ם (בספר המצוות), שמצות ת”ת היא “ללמוד חכמת התורה”. ובספר החינוך (מצוה תי”ט) כשמביא את דברי הרמב”ם, הוא מגדיר שהלימוד צריך להיות באופן ובכוונה לדעת מה ואיך לעשות. וא”כ חלק זה בודאי שאינו שייך בקטן, כי הוא אינו יכול ללמוד על מנת לעשות, שהרי הוא לא בר עשיה כלל.
נמצא א”כ שבשלב זה כאשר האדם עדיין תינוק, מצוות לימוד התורה מכח הדיבור (שזו עיקר המצוה) אינה קיימת בו, כי קיימת בו רק הבחנה של קול בלי דיבור. ומצוות הלימוד מכח המחשבה, (שלחלק מהשיטות נמנית כמצוה ולחלק מהשיטות מקיימים בה מצוה) ג”כ אינה קיימת בקטן. וק”ו שהמצוה ללמוד על מנת לעשות אינה קיימת בו.
שלב א’: כשמתחיל לדבר – תחילת החיבור לד”ת
השלב הבא בסדר גדילתו של האדם הוא, כשהקטן מתחיל לדבר. כדברי הגמ’ הידועים (סוכה מב.): “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה צוה לנו משה וכו’ ופסוק ראשון של ק”ש”. (ולכאורה הסדר שמובא בגמ’ הוא בדווקא, שמלמדו קודם פסוק תורה ציוה לנו משה. מתחילים עם תורה, מכיון שיסוד הנידון בקטן היודע לדבר הוא דין של מצוות ת”ת ולא ייחוד ה’ וכדו’. ואח”כ פסוק שמע ישראל שהוא חלק מדיני לימוד תורה כשחלה מציאות של דיבור).
וא”כ, בשלב זה שהוא תחילת דיבורו של האדם, מתחילה המצוה ללמדו תורה.
ואמנם, בשלב זה הקטן עדיין אינו מצוּוה בלימוד תורה בעצמו, אלא אביו מצוּוה ללמדו תורה. ואם אביו לא לימדו תורה, כתוב ברמב”ם (ת”ת א’, ג’) והובא בשו”ע (סי’ רמ”ו) ש”כשיכיר” אז חל עליו החיוב ללמד את עצמו תורה. (ויש לעיין, האם לכשיכיר הוא צריך להתחיל מתורה ציוה לנו משה ופסוק ק”ש, או שהוא יכול להתחיל מהיכן שיתחיל. ולכאורא דין הגמ’ להתחיל מפסוקים אלו נאמר רק בקטן,ואכמ”ל.)
לימוד ללא הבנה
א”כ, תחילת לימודו של קטן הוא כשמתחיל לדבר, בפסוקים תורה ציוה וכו’ שמלמדו האב. אך כשהקטן אומר את אותם פסוקים, לכאורה אין לו בהם עדיין הבנה כלל. שהרי טבע הקטן כך הוא, שמתחילה הוא משמיע רק קולות, אח”כ הוא משמיע הברות בלתי ברורות, ולאחר מכן הוא חוזר על מילים ששומע, אבל הוא כמעט שלא מבין את מה שהוא אומר. ונמצא, שכשמלמדים אותו תורה ציוה וכו’ הוא עדיין לא מבין את מה שהוא אומר, אלא זה בגדר אמירה בעלמא.
האם הוא מקיים בכך את מצוות תלמוד תורה או לא? ישנו נידון בדברי רבותינו, האם אדם שקורא דברי תורה ואינו מבין כלל מה שקורא, מקיים בכך מצוות ת”ת או לא. (זאת ועוד שהוא אינו יודע ממצות ת”ת, ואינו מתכוון ללומדו לשם תורה, ואינו מתכוון לקיים מצות ת”ת. שגם זה נידון לעצמו אי מצות ת”ת בעי כונה. ואם כן, אינה כונה. ואכמ”ל).
את סגולת התורה בוודאי שיש בזה, אך יש לדון האם הוא מקיים בכך מצוות ת”ת? והן אמנם, שבדר”כ אין מציאות שהאדם לא יבין כלום ממה שהוא אומר. אך אם הוא באמת לא מבין כלום, או באותו חלק שהוא אכן לא הבין, האם קיים מצוות ת”ת?
מהמבואר בדברי רבותינו נמצא, שזה תלוי מהו הגדר של מצוות ת”ת. אך מפשטות לשון הרמב”ם שכתב “להבין” חכמת התורה, נראה שכדי לקיים את המצוה צריך להבין. ואף לפי הגי’ “ללמוד” חכמת התורה, נראה כך.
א”כ אם גדר המצוה הוא לימוד בהבנה, נמצא שכשאביו מלמדו תורה ציוה והבן לא מבין, לא רק שהבן לא מקיים מצוות ת”ת, אלא אף האב עדיין לא מקיים בו מצוות ת”ת ללמדו תורה. ושלב זה יהיה תחילת ההכנה למצוות ת”ת. ואם מקיימים מצוות ת”ת אפי’ בלימוד ללא הבנה, אז בשלב זה אביו מקיים את עצם מצוות ת”ת ללמדו תורה. וכל זה מלבד מה שבכך הוא מחנכו למצוות.
ועכ”פ, בין אם יש בכך קיום מצוה או לא, מ”מ תחלת חיבור לדברי תורה יש באדם בשלב זה שמתחיל לדבר.
ושלב זה אינו מוגדר בגיל מסויים, אלא כל אחד כשהוא מתחיל לדבר.
שלב ב’: בן ג’ שנים – לימוד האותיות.
שלב נוסף, שהוא כבר מוגדר בגיל, הוא המובא ברמ”א (סי’ רמ”ה סעי’ ח’) “שמיד שיהיה בן ג’ שנים שלימות מלמדים אותו אותיות התורה,” וכך גם נוהגים כיום, כשמגיע הבן לג’ שנים מוליכים אותו ללמוד את האותיות.
זהו א”כ שלב נוסף. השלב הראשון שהוא תחילת החיבור לד”ת, הוא כשמתחיל לדבר תורה ציוה וק”ש. והשלב השני כשהוא בן ג’ שנים, הוא כבר מציאות של ד”ת שמלמדים אותו את אותיות התורה.
תורה שבע”פ קודם לתורה שבכתב
ומכך נלמד אף שישנו הבדל גדול בין השלב הראשון לשני, שהרי התורה כידוע מחולקת לתורה שבכתב ולתורה שבע”פ כמו שדרשו חז”ל “תורותי – אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבע”פ”, וישנו נידון עמוק ורחב מה קודם למה בתחילת לימודו של אדם האם התורה שבכתב או תורה שבע”פ? (יש בזה נידון אף בשורש השתלשלות התורה מה קודם למה האם התורה שבכתב או שבע”פ, אך אנו מדברים כעת מצד לימודו של אדם), מסדר שלבי הלימוד כעת נמצא שמלמדים אותו תחילה תורה שהיא בגדר תורה שבע”פ שהרי כשמלמדים אותו תורה ציוה וכו’ הוא עדיין אינו יודע לקרוא ומלמדים אותו בעל פה, ורק לאחר מכן כשהוא בן ג’ שנים מלמדים אותו את האותיות וכאן מתחילה הסוגיא של תורה שבכתב. כדאיתא בגמ’ (שבת לא.) במעשה אותו הגר שבא לפני הלל הזקן שילמדו תורה שבכתב ולימדו את אותיות הא-ב.
מצוות ת”ת בלימוד האותיות
וגם בשלב זה שמלמדים אותו את אותיות התורה יש לעיין האם מקיימים בזה מצוות תלמוד תורה או שזה רק הכנה ללימוד התורה, שהרי בלי לדעת אותיות אי אפשר לקרוא ובלי לקרוא אי אפשר ללמוד את דברי התורה שבכתב (ואי אפשר שילמד רק בע”פ שהרי “אי אתה רשאי לאומרן על פה” כמש”כ בגמ’ גיטין ס’:), אז האם שלב זה של לימוד האותיות עצמם זה כבר חלק ממצוות תלמוד תורה של קטן או שגם זה עדיין רק חלק מההכנה של מצוות ת”ת? ואפשר לומר שבהיות ותלמוד תורה מכריח ידיעת האותיות א”כ לימוד האותיות הופך להיות חלק מיסוד הלימוד. ויתר על כן מכיון שבפנימיות בוודאי האותיות הם הם הדברי תורה עצמם אז לכאורה מצד כך ידיעת האותיות הם חלק מהתלמוד תורה.
לימוד ניקוד ומילוי האותיות בלי מודעות.
כשמלמדים קטן את האותיות, מלבד מה שהוא לומד את צורת האות, נמצא שהוא לומד גם את מילוי וניקוד האות תחילה בלי מודעות, שהרי לדוגמא כשמלמדים אותו את האות א’ הוגים לו גם את צירופי מילוי האות – אל”ף, למ”ד, פ”ה, וזהו חילוק גדול בין הגיית תיבה לאות שכאשר הוגים תיבה לא הוגים את הצירופים של מילוי האותיות אבל כשהוגים אותיות הוגים הרי גם את מילואיהם שגנוזים בהם כגון אלף למ”ד פ”ה, בי”ת יו”ד תי”ו, וכו’.
בנוסף על כך בהיגוי האות גנוז גם הניקוד שלה שהרי אם ננקד את האות אלף בחיריק זה ישמע אילף ולא אלף וכע”ז הדרך. ובאמת שזה נמצא אף בשלב הראשון שמלמדו תורה ציוה וכו’ וק”ש, שבזה הקטן מתרגל להגות דברים בלי הבנה ולמעשה בהעלם הוא מתרגל לומר תיבות עם ניקודים. אלא שהכל נמצא בהעלם ולא בגילוי, וכשמתחיל ללמוד את צורת האותיות שוב הוא מִתְרגל להגות את האותיות בנקודותיהם ובנוסף הוגה גם את צירופי האותיות וכל זה בלי מודעות עד שמלמדים אותו את הניקוד בפירוש ובמודע.

לימוד המתחיל ללא מודעות, והחיסרון שבכך
בצורת לימוד זו שבה האדם מִתְרגל ללמוד בתחילה באופן בלתי מודע ורק לאחר מכן מלמדים אותו במודע ומוציאים את מה שנלמד בנעלמות מהכֹח אל הפועל בגילוי, ישנה נקודה עמוקה מאוד.
הרי כשהתינוק מתחיל לדבר הוא הוגה אי אלו אותיות ומצרפם למילים כלשהן ללא מודעות כלל למה שהוא אומר וזה רק כסימן להוריו שידעו שהוא מתחיל לדבר, וגם כשאביו מתחיל ללמדו הוא מִתְרגל לומר בע”פ או לקרוא ולהגות תיבות ומשפטים בנקודותיהם אך כל זה נעשה בלי מודעות כלל, ונמצא שכל תחילת ההיגוי של דברי התורה מגיע ממקום שהוא למעלה מן הדעת. וכשם שבמקביל לתורה המצוה הראשונה שמקיימים באדם שהיא ברית המילה היא נעשית בלי דעת כלל של התינוק, כך גם לימוד התורה שגם היא נקראת ברית מתחיל ממקום של נעלמות ולא ממקום גלוי, מובן, ומושג.
ובהיות וזה האופן של הלימוד הראשוני בהכרח שהוא יותר חזק בנפש האדם שהרי כך הוא הכלל בכל דבר שהראשית פועלת באדם יותר, וממילא הנעלמות פועלת בו יותר. וכאן מתחילה נקודת הקושי והסיבה בעומק לרוב טעויותיהם של בני האדם בהיות ותחילת הלימוד נעשה ממקום של נעלמות ולא מתחיל ממקום של הבנה. כשנגיע בעז”ה לשלבים הבאים נראה שכך הוא הדבר גם בחלק גדול מהתהליכים והשלבים בלימוד שהם מתחילים ממקום של בלתי מודע ולכן הבהירות שבהם פעמים רבות לוקה בחסר גם כשהאדם גדול.
עבודת האדם בזה היא לדעת ולהכיר את כל השלבים שהוא עבר, ולחזור לקטנות מההתחלה של הלימוד ולהתחיל את הכל מההתחלה כקטן שנולד, (ענין זה יתבאר בהמשך בעזה”י).
כמובן שישנה מעלה לכל אחד מהצדדים, מחד ישנה גם מעלה בכך שהאדם מתחיל את כל הלימוד ממקום של בלתי ידיעה כלל ויש לזה שורש עליון שהרי תכלית הידיעה היא שנדע שלא נדע. ומאידך יש ייתרון הפוך שהאדם חוזר ולומד את הדברים ממקום של הבנה, ואלו הם שתי הראשיות שבנפש כמש”כ “בראשית” – ב’ ראשית – ישנה ראשית שמתחילה ממקום של נעלמות וישנה ראשית שמתחילה ממקום של דעת והבנה.
אלו הם עד כֹה שני השלבים הראשונים בחיבור האדם לתורה שהם בגדר תורה שבעל פה ותורה שבכתב ושניהם כמעט בלא מודעות כלל.
שלב ג’: לימוד פירוש המילים.
השלב הנוסף בלימוד האדם הוא מה שמלמדים אותו הבנת פירוש המילים בכל מה שלומד בקטנותו. תחילה לימדו אותו שני פסוקים תורה ציוה וכו’ וק”ש, וכשהוא בן שלוש מלמדו אותיות ומלמדו עוד בהדרגה פסוקים פסוקים מהתורה כמש”כ הרמב”ם (ת”ת פ”א ה”ו), ואח”כ כשהשלים גיל חמש או גיל שש מכניסו למקום של רב ותלמידים כמבואר בגמ’ (ב”ב כא.), אולם לא נתבאר להדיא מהו הזמן והגיל שבו מתחילים להסביר לו פירוש המילים במה שמלמדים אותו.
מצוות ת”ת בלימוד ביאור מילים
ועכ”פ כאשר מלמדים אותו את פירוש המילים כאן וודאי שייכת מצוות תלמוד תורה שהרי זהו “להבין חכמת התורה”, כמובן שאם האב מלמדו פירוש של מילים שאינם כתובים בתורה זה לא תורה, אבל כשמלמדו כראוי הוא מלמדו פירוש של מילים הכתובות בתורה ואזי אף אם אלו מילים בעלמא כמו “שולחן” או “מקום” וכדו’ היות וזה כתוב בתורה זה דברי תורה.
ואמנם גם במילים הכתובות בתורה אם לא מכוונים בזה לד”ת אזי אלו סתם מילים. וכמו שאומות העולם מלמדים את ילדיהם גם כן את אותם המילים שאין בזה מצוות ת”ת. אך אם מכוונים באמירתם שמילים אלו הם מילים של תורה מקיימים בזה מצוות תלמוד תורה ללמדו תורה, וקל וחומר כשמלמדים אותו את פסוקי התורה ומפרשים לו את פירוש המילים שיש בזה מצוות תלמוד תורה.
א”כ תחילת קיום מצוות תלמוד תורה באופן וודאי מתחיל בשלב הזה של הבנת פירוש המילים שבו הוא מבין חכמת התורה וכמו שאנו אומרים בכל יום ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל. ואע”פ שישנה הבנה באופן היותר רחב כמאמר חז”ל (קידושין כט) לעולם ישלש אדם לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, ו”מקרא” זה מה שכתוב בפסוקים, “משנה” היינו להבין את הילפותות ודיניהם – שבפסוקים, שבדברי קבלה, וההלכות הפסוקות. ו”תלמוד” היינו ידיעת שורש הדברים מראשיתם ואופן למידתם בהבנה והשכלה וכמו שהרחיב בזה הרמב”ם (עי’ פ”א, י”א) אמנם זהו שלב יותר רחב של הבנה אך ההתחלה והשלב הראשון של הבנת חכמת התורה מתחיל בהבנת פירוש המילים.
החוסר בהבנת פירוש מילים
בענין זה צריך לדעת, שכאשר מלמדים ילד בגיל הקטנות להבין פירוש המילים, יש הרי מי שמבין יותר ויש מי שמבין פחות כל אחד מהסיבה שלו הן אם זו סיבה שנובעת מצד התלמיד, הן סיבה שנובעת מהמלמד, או מסיבות חיצוניות, מכל מקום תולדת הדבר היא שישנם אנשים רבים מאוד שאפילו בגדלותם לא מבינים בבירור את פירוש המילים במה שלומדים אלא הם מבינים רק את המשמעות הכללית של מה שנאמר ונלמד.
אדם יכול לקרוא קטע ולהסביר באופן נפלא מה שכתוב כאן, אבל למעשה אם נבוא לפרק את הענין לחלקיו וכל מילה ומילה שנאמרה מה הפירוש שלה יימצא שלא ברור כלל מה שנאמר בענין.
ישנם אנשים שבעיה זו קיימת אצלם אפי’ בלשון הקודש ומשום שבתחילת הלימוד וההבנה בקטנותם היתה להם איזו שהיא נקודת הפרעה ודילוג, וישנם אנשים שזה קיים אצלם בעיקר בסוגיות הש”ס כי היה להם את הדילוג הזה בלשון ארמית שכאשר התחילו ללמד אותם לשון ארמית לא הסבירו להם פירוש המילים אלא או שהסבירו להם את הקטע בכללות או שכך הם קלטו או מכל סיבה אחרת אך עכ”פ פירושה של כל מילה בבירור הם לא הבינו.
אך נשוב ונדגיש ועל אף שזה נראה פשוט אך מי שמכיר נפשות בנ”א יודע שלחלק גדול מבני האדם ישנו דילוג בהבנת פירוש המילים, שלב הבנת פירוש המילים נגדע כמעט באיבו וכשלימדו אותו קטעי ענין נלמדה רק המשמעות הכללית ודילגו על פירוש המילים ובני האדם הורגלו ללמוד ולומר דברים ללא הבנה, לדוגמא: בלשון ארמית ישנן הרי את המילים המצויות בש”ס, אך ישנן גם מילים שנמצאים בתרגומים (אונקלוס, יונתן בן עוזיאל, ובפרט בתרגום ירושלמי, מגילת אסתר תרגום שני בזוה”ק, ובתיקונים.) שלא רגילים להשתמש בהם ורבים אינם מבינים אותם. בחג השבועות כשאומרים את ה”הקדמות מילין” (במנהג אשכנז) חלק גדול אפי’ מציבור בני התורה אינם מבינים מה שכתוב עד שהדפיסו לאחרונה פירוש לדברים. נמצא א”כ שכאשר האדם קורא בכל שבוע שניים מקרא ואחד תרגום הוא מתרגל לומר מילים שאת חלקן הגדול הוא בעצם אינו מבין כלל. ובכך שהאדם מתרגל לומר מילים ללא הבנה ואפי’ בגדלותו זה מעורר אצלו את אותו חלק בנפש שהיה רפוי כבר קודם לכן כשהתרגל מתחילת לימודו לומר מילים שלא הבינם וממילא חסר לו בהבנת תוכן הענין הנלמד באופן מדוקדק.
שלב ד’: הבנת תוכן הענין הנלמד
עד כה היו שלבי הלימוד כמעט בלי הבנה. כעת מגיע שלב נוסף בקומת לימודו של האדם שהיא “הבנת מה שנאמר”.
מעיקר הדין הרי מה שהאדם חייב ללמד את בנו ובן בנו הוא את פשט המקרא בלבד (ודלא כזבולון בן דן – עי’ קידושין ל’., ונחלקו הפוסקים לענין לימוד המשנה). לימוד פשט המקרא מתחלק לשני חלקים: חלק ראשון הוא פירוש המילים שבפסוק. והחלק השני הוא מה שהאדם מקשר את מהלך הדברים ע”י צירוף המילים יחד היוצרים משמעות כוללת לנאמר. שלב זה הוא כבר צירוף רחב יותר של הבנה.
תפיסת מהלך של סיפור ללא השכלה
לעיל הזכרנו שהחסר בהבנת פירוש מילים גורם לעקירת הבנת הענין, אך בנוסף לכך ישנו עוד גורם בעל משמעות עמוקה יותר לכך, שהרי כידוע כשמלמדים קטן בתחילה לא מלמדים אותו בדר”כ עומק עיונה של תורה אלא מלמדים אותו פירוש מילים וקטעים של סיפור, (ואף מה שנוהגים היום שמתחילים בחומש ויקרא זה בכדי לקיים מאמר חז”ל יבואו טהורים ויעסקו בטהרות אך לא מלמדים אותם דיני ויקרא אלא מתחילים מהסיפורים שבחומש בראשית), כאן נמצאת נקודה עמוקה מאוד – שתחילת הקליטה של דברי תורה בנפשות בני האדם ברוב המקרים לא מגיעה באופן של הבנה ממש אלא באופן של הבנת סיפור ומרגילים את הנפש לשמוע מהלך של סיפור דברים.
וגם כשבני האדם גדלים הם נמשכים לסיפור שבענין, כפי שרואים אנו כשמגיע מגיד לדרוש ומספר סיפורים נמשכים לשם רוב המון העם וכמו שאמרו חז”ל אגדה מושכת ליבו של אדם, אך זה יורד למקום יותר נמוך מאגדה וכמאמר רבותינו שיש ספר סיפור ומספר והנפש הרבה יותר דביקה לסיפור מאשר לתוכן של מהות. בנקודה זו יש משמעות עמוקה של עקירת הבנת מהות הדברים כי האדם התרגל לשמוע רק את הסיפור דברים במה ששמע וקרא ולא את מהותן.
ישנם אנשים שבעומק גם כשהם לומדים סוגיא הכוח שמניע אותם זה תפיסת הסיפור ולא המהות! וזאת משום שתחילת מהלך הלימוד בשלב של הבנת המילים לא הושלם כראוי. ואף כשנלמד כראוי אך מיד לאחר השלב של פירוש המילים הלימוד הוא במהלך של סיפורים כאשר אנו רואים כיום כשמנסים ללמד ילד קטעים לוקחים סיפור ונותנים לו לקרוא, ובהיות והדגש ניתן רק על הסיפור האדם מתרגל לתפוס תפיסת חיים של סיפור.
בסיפור ישנה תכונה עמוקה מאוד שהוא יוצר מהלך, זהו הרי כל ענינו של הסיפור וכמו לדוגמא במגילת אסתר שכולה הוא סיפור מהלך של מאורעות, והנפש תופסת קליטה של דברים כמהלך ולא תפיסה של חכמה, הסיפור בעצם שייך לעולם המעשה והוא אינו תפיסה של השכלה ואם מדלגים על נקודת החכמה ומשאירים רק את נקודת הסיפור אזי כֹח ההשכלה נשאר בחולשתו והנפש נשארת עם ההכאה הראשונה החזקה שתופסת כל דבר כמהלך של סיפור ויהיה קשה לאדם להתבונן בהשכלה שבסיפור.
כמובן שלא באנו בזה לומר שלא ללמד את הילד סיפור ובוודאי שיש לכך מקום. אך הוא צריך לקלוט את מהלך הדברים גם מנקודת חכמה ולא רק מתפיסת מהלך של סיפור, ולכן הדרך הנכונה כשמלמדים סיפור מיד על גבי זה לתת לילד מהות של תוכן בתוך הסיפור עצמו ולהראות לו איך יש מהלך של חכמה בתוך הדברים, ולדוגמא בסיפור מגילת אסתר אפשר לספר את מה שעשה אחשוורוש ולהראות האם יש היגיון למהלך או לא וכמו שאומרת הגמ’ לחד מ”ד “אחשוורוש מלך הפכפך היה” כי אין הגיון במה שעשה, ובכך גם מספרים את הסיפור אך גם מראים את ההיגיון שבסיפור, אך אם משאירים זאת רק כסיפור בעלמא הנפש נקלטת רק בתפיסה של סיפור.
שלב ה’: לימוד ההלכות המעשיות
השלב הנוסף בלימוד הקטנים הוא מה שמלמדים אותם פיסקי הלכות במה שנצרך למעשה כהלכות ברכות, נט”י, דיני שבת והמועדים וכדו’. וכן מלמדים אותם משניות אך גם בזה מלמדים אותם את פיסקי ההלכה למעשה שבמשנה.
עד כה הוזכרו בקצרה ממש השלבים בתחילת הלימוד עוד לפני שמתחיל האדם ללמוד הוויות אביי ורבא. וצריך לדעת ששלבים אלו הם לא משהו שהיה ועבר אלא אלו שלבים שנחקקו עמוק בנפש והם קיימים אצל כל אחד מי יותר ומי פחות אך נפש כל אחד מאיתנו עברה שלבים אלו, ואלו הם ההכאות השורשיות בתחילת הקליטת של דברי התורה והשלב שיגיע לאחר מכן שהוא העמל בלימוד הגמרא מגיע על גבי ההשרשות שקדמו לכך.
בעזרת ה’ בשלבים הבאים נראה ונתבונן איך השלבים הראשוניים הללו היו עומק תחילת ההשרשה שמשפיעה רבות לאין ערוך על כל צורת הלימוד שאנחנו לומדים אפי’ בגיל הגדלות שנתרחק לכאורה הרבה מאוד מאותם שלבי לימוד ראשוניים.