תופעה רווחת בדורנו היא ספרי ה”קיצורים” שנתחברו בעניינים שונים. יכול יהודי בכל מקום שהוא נמצא – ביבשה באויר ובים, ליטול אחד מספרי הקיצור הללו, ולקבל מושגים כלשהם בנושא המדובר.
אמנם, ברור לכל אחד, שאין תכלית עבודת האדם מבוקר ועד לילה ללמוד ספרי קיצור. יש ללמוד את תורת ה’ במקורה, ומהמקור להגיע עד ההלכה למעשה. אלא שמאחר ואין ביד כל אדם ללמוד את כל הנושאים ואת כל התחומים, לכן נתחברו קיצורים לאדם שלא עסוק עכשיו בנושא, או שעסוק ואין לו את כל הידע הרחב להגיע לידי נקודת המעשה.
אבל ננסה לצייר לעצמנו אברך בן תורה שכל יומו, סדר א’, סדר ב’ וסדר ג’ – מוקדש אך ורק ללימוד ספרי קיצורים: קיצור הלכות בשר וחלב, קיצור הלכות תערובת וכו’. היעלה על הדעת שזוהי צורת הלימוד האמיתית?!
בודאי שבעלי-בתים ששעתם אינה פנויה וצריכים לדעת את המעשה אשר יעשון, כדי שלא ייכשלו בעבירות וידעו מה לעשות לומדים הם בספרי הקיצור, וגם בן תורה יכול מידי פעם להציץ בספרים מסוג זה, אבל כל זה רק בשעה שרוב רובו של היום מוקדש אצלו ללימוד התורה בצורה עיונית, מתחיל מהגמרא עד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובין כך לכך, בענינים שהוא כרגע לא עסוק בהם – שם הוא לומד קיצורי הלכות, אך לא יתכן שאברך בן תורה ילמד מהבוקר עד הערב קיצורים [ודורשי רשומות אמרו שהקיצורים מקצרים ימיו של אדם…].
ברור לנו היטב, אם כן, בשאר חלקי התורה הקדושה, שבכדי שהאדם יוכל להגיע עד נקודת המעשה עליו ללמוד בעיון, ללבן את הדברים ולהגיע לכדי עשיה.
לעומת זאת כשמגיעים לעולם של ההנהגות, של המדות והעבודה העצמית – שם על דרך כלל רווחת הדעה בין בני האדם שיש צורך לדעת רק כיצד מקיימים את המעשים בפועל, ומרבים לעיין בספרי קיצורים הבנויים על ערכים לפי סדר הא”ב: באות א’ מובאות כל המדות ששייכות לא’, כגון אמונה, אהבת ה’, כיצד יש לנהוג בהן, באות ב’ מה ששייך לב’ – בטחון וכו’. וסבורים אנו, שככל שהספר יאריך פחות ויקצר יותר, רק יציע עצות למעשה – הרי שקיבלנו את התכלית הנרצית איך להתמודד עם הגאוה או עם הכעס, ואיך לקנות אמונה ובטחון.
קיים, אפוא, פער עצום בין התפיסה העיונית הלימודית שאנו מכירים בחלק הגמרא וההלכה, לבין חלק תיקון המדות ועבודת האדם על עצמו. בהלכה ברור לנו שאין מגיעים להלכה למעשה תוך כמה דקות לימוד, אלא יש ללמוד קודם את הסוגיא לעומקה במשך יום או יומיים, ולעתים אף שבוע ושבועיים, ורק אז מגיעים להלכה למעשה, ואילו כשמגיעים לחלק של עבודת האדם עם עצמו, ישנה נטיה חזקה מאוד לחפש מה לעשות!
בודאי שהרצון לחפש מה לעשות הוא רצון חיובי, אבל לחפש רק מה לעשות אי אפשר, כי בצורה כזו אדם אינו לומד את עצם הדברים, רק את הקיצורים.
כשמתבוננים מבינים, שחלקי התורה הקדושה כולם עמוקים, כולם פנימיים. אין לנו ח”ו חלק חיצוני בתורה הקדושה. ישנן חכמות חיצוניות, אבל התורה הקדושה היא כולה פנימיות, וא”כ היא עמוקה, רחבה מני ים, ובכדי לזכות לה יש ללמוד אותה בעומק.
יהודי הטרוד בפרנסתו ומתפנה ללמוד שעה אחת בלילה, כשם שמלמדים אותו קיצורי הלכות – כך ניתן ללמדו גם קיצורי הנהגות. אבל בן תורה הלומד בעיון את התורה הקדושה – גם את ההנהגות ואת העבודה העצמית עליו ללמוד בעיון.
* * *
אמנם, השאלה הנשאלת היא: מדוע באמת יש צורך ללמוד חלק זה של התורה בעיון? איזה עיון שייך שם? הרי לכאורה אלו שאלות מעשיות?
משל למה הדבר דומה, אדם נכנס לעיר שאינו מכיר ורוצה להגיע לחנות פלונית. הוא עוצר עובר ושב ושואל אותו איך מגיעים. הוא אומר לו: תפנה ימינה, בצומת השניה שמאלה, שם תפנה שוב ימינה ותגיע למחוז חפצך.
האם בכדי להבין איך להגיע למקום צריך האדם להיות מעמיק ומתבונן? הן די לו בזכרון קצר, ובדיקה מדוקדקת של נתיב הליכתו, והוא מגיע ליעד.
מדוע, אם כן, שיהיה צורך להתעמק ולעיין בכדי לקנות את הנהגות הנפש הראויות? יש לך גאוה? – תעשה כך וכך. יש לך כעס? – תעשה כך וכך וכו’. ברצונך לקנות אמונה? – תעשה כך וכך. הוראות מעשיות. מה חסר כאן?
התשובה לדבר נעוצה בהבנת צורת בריאת העולם והאדם ע”י הקב”ה.
הקב”ה נתן לנו תורה, אותה אנו לומדים ומשתדלים לקיים, ונפש האדם היא הכלי לקבל את אור התורה הקדושה ומצוותיה.
והנה, אדם שעובד תמורת משכורת, ומכניסים לו את משכורתו ישירות לחשבון הבנק, בהלכות חושן משפט המשכורת באמת שייכת לו, אך אינה קשורה אליו בעצם. זוהי בעלות ממונית בלבד. הפקידו את הכסף עבורו והוא קנה אותו, אך לא ניתן להגדיר שהכסף הוא עצם האדם. האדם הוא אדם והכסף הוא כסף.
אבל התורה הקדושה, לאחר שהאדם לומד בה, היא איננה בגדר “מונחת בגדר זוית”. לפני כן אומרת הגמ’ ש”תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יבוא ויטול”, אבל לאחר שאדם לומד ועמל בתורה היא נקראת “תורתו”. לא דבר שמונח בפקדון, בכספת שבמקום רחוק, אלא היא נכנסת לתוכו, לפנימיותו – “תורתך בתוך מעי”.
אם אדם לוקח כוס נקיה ומוזג לתוכה מים, הרי שהמים נשארים צלולים ונקיים. אבל אם יקח כוס עכורה, מלוכלכת, וימזוג לתוכה מים, הרי שלכלך את המים והם נפסדו, שוב אינם ראויים לשתיה.
התורה הקדושה וקיום מצוותיה נמשלו למים, “הוי כל צמא לכו למים”. הכלי הוא האדם הלומד ומקיים. אם הוא מקיים את הדברים ובונה את עצמו בצורה הראויה – הרי שהוא כלי זך, והתורה הקדושה שנקראת מים ונכנסה לקרבו, נקראת תורה טהורה, קדושה, והאדם יכול לשתות ולינוק מבאר התורה הקדושה.
אבל אם ח”ו האדם מצד עצמו הוא עכור, שזה טבע יצירת האדם “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” – הרי שהתורה הקדושה, המים הטהורים כביכול, נכנסים לתוך הכלי שזה האדם, וכיון שהכלי עכור, ח”ו התורה מתקבלת אצלו בצורה עכורה. ודאי שהתורה עצמה אינה נפגמת ובקדושתה קאי, אבל אור התורה אצל האדם אינו מאיר כראוי. וידועים דברי הגר”א שהתורה נמשלה למים, ואם זורעים קוצים – צומחים קוצים גדולים יותר, ואם זורעים חטים – צומחים חטים גדולים יותר.
תיקון המדות וההנהגות הם בנין הכלי. אם הכלי זך – התורה היא תורת אמת שהקב”ה נטע בתוכנו, בתוך האדם. אבל אדם שהכלי שלו אינו זך – בעומק לא רק שחסרות לו מדות, אלא אין לו תורה!
אדם יושב ולומד מהבוקר עד הלילה, ובסוף היום נשאר כמו שהיה לפני שלמד. ודאי שאי אפשר לומר שלגמרי לא השתנה ועדיף כך מאשר שיעסוק בדברים אחרים, אבל הוא מפסיד את עומק התוכן שיכל לקבל מעסק התורה הקדושה.
* * *
נתבונן מעט בדברים, על מנת שנדע את היחס הנכון שיש להעניק לענין עבודת המדות.
יודעים אנו שתלמוד תורה כנגד כולם. העולם כולו מושתת על התורה וכל קיומו תלוי בה. אבל כשבאים לאדם ומדברים עמו על תיקון מדה כלשהי – סבור הוא שזה דבר צדדי, ממילא לא יתאמץ רבות לתקנה.
משל למה הדבר דומה, בבית, כאשר נופל מסמר קטן מהקיר, בעל-הבית לא כל כך ממהר לתקנו. הוא ממתין ליום שישי שאין כולל או ל’בין הזמנים’. כי כשנפל מסמר אין בעיה בבית. התמונה תעמוד בצד כמה ימים, וכשיהיה זמן יחזירוה למקום.
אבל אם מודיעים לבן אדם שאחד מיסודות הבנין רעוע, אדם לא יכול לדחות את הטיפול בענין ל’בין הזמנים’ שיחול בעוד ארבעה חודשים, קיים חשש כבד שהבנין יכול להתמוטט!
כשבאים להתייחס לעבודה העצמית, אם מתייחסים לכך כמסמר בקיר שמתנדנד או נופל, הרי שניתן לדחות את העבודה, כי זה לא העיקר, יש דברים חשובים יותר. אבל כשמבינים שזה היסוד, שזה הכלי שעל גביו נבנה הכל – הרי שלא ניתן להשתמט מעבודה זו בטענה: ‘הרי חז”ל אמרו שתלמוד תורה כנגד כולם’…
ודאי שתלמוד תורה כנגד כולם – ודווקא משום כך עליו לעבוד על עצמו, כי הרי תכלית העבודה היא שיהיה לו כלי לקבל את אור התורה שהוא לומד מבוקר עד ערב.
משל למה הדבר דומה, כל אחד מאיתנו מבין שאדם הקם בבוקר ואינו נוטל ידים, רוח רעה שורה על ידיו כל אותו יום, וכשיבוא ללמוד תורה יהיה טמא! יאמר אותו יהודי: וכי בגלל שלא קיימתי הלכה אחת בבוקר כל התורה שאני לומד במשך כל היום נראית אחרת?! התשובה היא: אכן כן!
כי לא מדובר רק בביטול מצות עשה צדדית כביכול, שאז יכל אולי לטעון שאין לכך קשר ללימוד התורה שלו. אבל כאן הוא נמצא במצב שהוא טמא, והרי שהתורה הקדושה איננה יכולה להיקלט בקרבו.
אין זה נכון לומר כי העבודה העצמית ולימוד התורה אלו שני עולמות נפרדים. לא ולא! זה בדיוק אותו עולם!
היו הרבה שערערו על מה שר’ ישראל מסלנט הנהיג, שישנם שני בתי מדרשות: אחד לתורה ואחד למוסר. לא מפני שהתווכחו על הצורך בלימוד המוסר, אלא מפני שסברו שאין הפרדה בין שני העולמות.
המהרש”א, כשהוא כתב את חיבורו על הש”ס, כידוע חילקו לשני חלקים: חידושי הלכות וחידושי אגדות. לבסוף, לאחר שהשלים את חיבורו, אמר שהוא מתחרט על כך שהפרידם לשניים. הם אינם נפרדים, הם דבר אחד!
הסתכלות זו, שכביכול ישנם שני עולמות: עולם התורה ועולם המוסר, עולם העבודה – היא שורש הטעות. אם הם היו מוגדרים כשני עולמות, אכן ניתן היה לטעון ש”תלמוד תורה כנגד כולם”, וממילא אין זמן לעסוק גם בעבודה העצמית, או לטעון ש”העוסק במצוה פטור מן המצוה” – תירוצים מתירוצים שונים.
אבל כאשר מבינים אנו שהעבודה על עצמנו היא חלק מקנין התורה – שוב לא ניתן לדחוק לקרן זוית את העבודה העצמית. כשם שברכת התורה שהיא מדאורייתא, קודמת לעסק התורה, ואדם לא יכול לומר שאין לו זמן לברך מחמת שהוא מבין שזו צורת הלימוד – כך גם בעבודת האדם על עצמו, ראשית כל עלינו להבין היכן הוא מקומה האמיתי של העבודה.
ההסתכלות שעבודת האדם על עצמו היא ענין של נימוסים והנהגות – זו הסתכלות שבאה מהגויים, לא מהתורה הקדושה.
לגוי הרי אין תורה שצריכה לשרות בקרבו, ולכן מבטו הוא שתיקון המידות ועבודת האדם על עצמו היא תכלית לעצמה, להיות אדם שאיננו שור המזיק אלא מיטיב לבריות ובעל מידות נוחות ומתנהג כמו שצריך.
אבל אנחנו, בני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב – לנו הקב”ה נתן את התורה הקדושה, והוא תובע מאיתנו: “פסוֹל לך” – תכין לך כלי שבו תשרה התורה הקדושה! ולימדנו הקב”ה בתורתו הקדושה איך מכינים כלי.
אדם הלוקח ספל מים ורוצה למזוג לכוס, וחבירו שומט את הכוס, מה קורה עם המים? נשפכים על הריצפה.
אם אדם לא מכין לעצמו כלי, או שהוא מכין כלי עכור – אין לו כלי לקבל את התורה [“אין מים אלא תורה”], אין לו את עצם התורה.
מכאן נבין עד כמה חשוב הוא העסק בעבודת תיקון המידות, שהיא הכנת האדם להיות ראוי לתורה.
* * *
כל האמור הוא כהקדמה, בכדי שנבין שהדברים שנעסוק בהם עתה מוגדרים כעסק של מצות תלמוד תורה, ולפי חלק מן הפוסקים מברכים על לימודם ברכת התורה, וכמו כן אסור לעסוק בהם בתשעה באב. כל זאת מחמת שאין זה ענין צדדי, אלא זהו כלי לקבלת אור התורה הקדושה, אותה לומדים אנו כל יום.
נשתדל בעז”ה לנסות ללמוד בספר מסילת ישרים, אשר כפי שמקובלנו מרבינו הגר”א, זהו הספר שמוליך את האדם שלב אחרי שלב בעלייתו.
ודאי שישנם עוד ספרים של ראשונים כמלאכים, כדוגמת ‘חובות הלבבות’ ו’שערי תשובה’, אך הם לא נבנו בצורה מדורגת, משא”כ ספר ‘מסילת ישרים’ שנבנה כסולם של עליה, שלב אחרי שלב, בדרך העולה בית א-ל.