הקדמה | הפרק האחרון של הספר “המספיק לעובדי ה'” הוא פרק על ההתבודדות. דרכי ההתבודדות היו דרכי הראשונים בתקופתו של הרמב”ם, ואחריו היתה את הכת הנקראת “כת המיימוני”, שאלו הם משפחתו של הרמב”ם, ולהם היו דרכי עבודה שדרכם הם עבדו את בוראם. בספר הזה בכללות “המספיק לעובדי ה'”, ושאר הספרים שנתחברו על ידי אותו גזע של “כת המיימוני”, נתבארו דרכי עבודתם.
ההתבודדות היא מהמיוחדות שבין המדות התרומיות, והיא דרכם של גדולי החסידים ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי ה”פגיעה”. והיא נחלקת להתבודדות חיצונית ולהתבודדות פנימית.
ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המדות התרומיות, מלשון תרומה, מרוממת, והיא דרכם של גדולי הצדיקים, כמו שהוא יבאר להלן, ויביא מקראות מפורשים יותר ומפורשים פחות, כיצד היו דרכם של אבות אבותינו, שבעת הרועים והבאים אחריהם, שהלכו בדרכי ההתבודדות, ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות.
נבאר מהי ההתגלות שאליה הגיעו הנביאים ע”י ההתבודדות, בלשון קצרה: יש לאדם גוף ובתוכו נשמה, ובכללות יש שני חלקי גילוי יסודיים שהאדם צריך לשאוף להגיע אליהם. החלק הראשון הוא, שנשמתו תתגלה לו. הנשמה שנמצאת בתוך הגוף היא נסתרת נעלמת ומכוסה על דרך כלל כמעט לגמרי, ועבודתו של האדם היא להגיע לידי ההתגלות של נשמתו.
והמדרגה העליונה של החלק הראשון של הגילוי היא, לגלות את שורש הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל.
ואזי החלק השני של ההתגלות הבאה לאחר-מכן, שהיא שורש ההתגלות העליונה, היא גילוי מציאותו ית”ש לאדם.
אם-כן, ההתבודדות שעליה אומר רבנו אברהם בן הרמב”ם שבאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות, מורכבת משני חלקי התגלות, חלק ראשון של התגלות הוא גילוי הנשמה של האדם במדרגותיה, מנפש לרוח, מרוח לנשמה, מנשמה לחיה, ומחיה ליחידה, ושם יש את המדרגה העליונה של הגילוי, ששם הנשמה היא חלק אלוק ממעל בשורשה העליון. וההתגלות העליונה היא ההתגלות החושית שהאדם חש, ובלשונו של חובות הלבבות ‘הכרה’, שמכיר בחוש את מי שאמר והיה העולם.
והיא נחלקת להתבודדות חיצונית ולהתבודדות פנימית.
מבואר בדברי רבותינו שכל דבר בבריאה בנוי באופן של חיצוניות ופנימיות. ולעניינינו במדרגת ההתבודדות, יש התבודדות חיצונית והתבודדות פנימית. על דרך כלל בכל דבר שבני אדם מתעסקים עמו, הם מתעסקים עם החיצוניות שבו ולא עם הפנימיות שבו. ולפי”ז ישכיל כל בר-דעת, שבני אדם העוסקים בסוגיית ההתבודדות באופן טבעי הם עסוקים בחיצוניות של ההתבודדות ולא בפנימיותה.
אם לא נעמיק חקר, ונבין את המהות הפנימית שעליה בנויה סוגיית ההתבודדות, נבין מהי חיצוניותה ומהי פנימיותיה, אזי בסתמא דמילתא טבע האדם להיות נמשך אחר החיצוניות ולא אחר הפנימיות. ויתכן שהאדם יתבודד שנים על גבי שנים אמנם צורת ההתבודדות שלו לפחות בחלקה הגדול יהיה חיצוניות.
יתר על כן, בדברי רבותינו יש הגדרה נוספת בצורת המבנה של הבריאה, והיא, שכל דבר בבריאה בנוי באופן של פנימי, תיכון, וחיצוני, והתיכון זהו האמצע. התיכון ביחס לפנימי הוא חיצוני, וביחס לחיצוני הוא פנימי. לפי”ז, שבאים לעסוק בסוגיא הנקראת התבודדות פנימית וחיצונית, אין הגדרת הדבר שיש מדרגה אחת שנקראת חיצוניות ומדרגה שניה הנקראת פנימיות, ואנו מבררים כיצד עושים את החלק החיצוני, [שהרי בודאי הבריאה בנויה גם בחיצוניות], וכיצד עושים גם את החלק הפנימי. אלא הגדרת הדבר הרבה יותר דקה, יש חיצוניות ויש פנימיות, ויש פנימיות לפנימיות, וחוזר חלילה. ויתכן שהאדם מרגיש שהתבודדות שלו היא פנימית, אבל הערך של פנימיות התבודדותו היא ביחס לשלב הכי חיצון, ולכן הוא נקרא פנימי, אבל ביחס לכל המדרגות הפנימיות מדרגת ההתבודדות שלו היא חיצונית.
ובלשון עמוקה יותר, מהי התבודדות חיצונית ומהי התבודדות פנימית. התבודדות חיצונית עניינה שהאדם פורש מבני העולם ועומד יחיד, כמו שהוא יסביר מיד להלן. אבל ההתבודדות הפנימית בעומקה היא, ביחס לגוף כאשר אדם חי עם הנפש אזי הנפש נקראת פנימיות, וביחס לרוח כאשר אדם חי עם נפשו אזי הנפש נקראת חיצוניות. נמצא, שכאשר האדם נמצא במדרגת נפש ביחס לגוף זה פנימיות, וביחס לרוח זה חיצוניות. כאשר האדם נמצא במדרגת נפש עכשיו עבודתו היא לעמול להגיע למדרגת רוח, ששם זה הופך להיות באמת פנימיות, וחוזר חלילה, נשמה חיה ויחידה. לפי”ז, התבודדות פנימית בעומקה עניינה להיכנס יותר פנימה ויותר פנימה בחלקי נפשו, עד החלק הפנימי ביותר, שהוא היחידה שבנפש.
המדרגה הנקראת התבודדות נמצאת בעיקר ביחידה שבנפש – שהיא בעצם יחידה. ובערך אליה שאר כל המדרגות כולם הם חיצוניות, ונקראים התבודדות בלשון מושאל ולא בלשון עצמי. כמובן שגם בהם בערך לעצמם יש מציאות של התבודדות. משל למה הדבר דומה, אדם עשה שמחת בר-מצוה, בחלק הראשון הוא מזמין רק את המשפחה, ולאחר-מכן הוא מזמין גם קרובים-רחוקים. בחלק הראשון הוא מגדיר שהמשפחה התבודדה לעצמה אע”פ שהוא לא היה שם לבד, אלא שביחס לחלק השני שהם קרובי המשפחה זה נקרא שהמשפחה מבודדים לעצמם. והנמשל הוא, כל חלק בנפש ביחס לתחתון אליו הוא יותר גבוה, ולכן הוא נקרא התבודדות בערך לחלק שמתחתיו. אמנם בעומק, המדרגה הנקראת התבודדות נמצאת בחלק היחידה שבנפש, שהיא מבודדת לגמרי.
יתר על כן, ויותר עמוק, מבואר ברבותינו שהעולם בנוי בצורה של גפן הפוכה. למטה יש הרבה מאד בני אדם, שעולים למדרגה יותר גבוהה יש פחות בני אדם, וככל שעולים יותר ויותר כך יש פחות ופחות בני אדם, בצורה של משולש. לכן, ככל שהאדם נמצא יותר גבוהה הוא יותר מבודד. ולפי”ז עומק המדרגה הנקראת התבודדות היא, שככל שהאדם עולה יותר גבוהה הוא יותר מבודד מבני אדם.
ולכן מדרגת ההתבודדות האמיתית נמצאת אצל הצדיקים הגדולים. ההתבודדות החיצונית יכולה להיות אצל כל אחד שמצא לעצמו מקום של התבודדות, אבל מדרגת ההתבודדות הפנימית עניינה שעוד יותר למעלה הוא יותר לבד, וכן הלאה, וזה שייך רק אצל האנשים הנמצאים למעלה.
באגרת הידועה על הבעל-שם-טוב שעלה בעליית הנשמה, הוא מספר שם שככל שעלה יותר למעלה הוא ראה שם פחות נשמות, עד שהוא הגיע למקום העליון ששם נמצאת רק נשמת משיח, והוא נמצא לבד. והוא נקרא מדרגת ההתבודדות האמיתית, שהוא היחידה הכוללת, והוא-הוא במדרגה הנקראת התבודדות שלמה.