בס”ד

בחסדי ה’ ית’, נתחיל ללמוד את שורשי לשון הקודש, בצורה של אנציקלופדיה, אות אחרי אות.

אות א [שורש א”ב]

השורש הראשון בלשון הקודש, בנוי מאותיות א’ וב’: אב .

שורש זה מצטרף בכמה צירופים. אחדים מהם הם: אב, אבד [שורשה של מילת ‘אבדון’], אבה [משמעותו ‘רצון’], באִבּוֹ [בתחילתו], אבוי [אוי ואבוי], אבוס, אבטיח, אביב, אביון [שמות עצם], אביר [שם תואר], אֵבֶל, אַבָל, אבן, אבנט, אבק, אבר ואברך.

בצירופים אלו, השורש אב נמצא בראש התיבה. ישנם צירופים שבהם השורש מופיע בסוף התיבה, כגון: שאב [ש’ שיש בתוכו א’ ב’], כאב, זאב.

ובנוסף, ישנם שמות פרטיים עם השורש אב, כגון: אברהם, אבימלך, אבשלום, אביהוא, אביאסף, אליאב, ועוד.

כל השורשים הללו, מורכבים מהשורש אב עם אותיות נוספות המרחיבות אותו. אבד, אבה, אבוי, אבוס, אבטיח, אביב, אביון, אֵבֶל, אַבָל, אבן, אבנט, אבק, אבר, ואברך, הינם הרחבה של מציאות שורשית הנקראת אב.
~

א. אבהות – היחס שבין השורש והענף

השם אב, כל משמעותו אינה אלא בהתייחס למציאות של בן. ללא בן, אין שם תואר אב.
היחס של הבן לאב מרומז עוד בשם אב. שם זה מורכב מאותיות א’ וב’. הא’ היא נקודת ההתחלה, והב’ היא נקודת השְׁנִיוּת. אותיות השְׁנִיוּת הן הב’ (בגימטריא שתי יחידות), הכ’ (בגימטריא שתי עשיריות) והר’ (שתי מאות). אותיות אלה מרכיבות את המילה בְכֹר, שהוא הבן הראשון.
נמצא, שבשם אב מרומז גם הבן, באות ב’ ; וכמו כן אב, הוא ראשי תיבות אב בן.

ועומק הדבר הוא, שהבן כלול במציאותו של אביו, ובכך האב נקרא אב. כאשר עדיין אין הבן אלא טיפה שבמח, אביו כבר נקרא בשם אב, מחמת מציאות הבן הכלולה במוחו.

ולפי”ז, הטעם שגם לאחר שהבן יצא לחוץ, עדיין נקרא האב אב (כמו שמוכח מדיני כיבוד ומורא אב ואם, וכן מדין מקלל אביו ואמו וכו’), הוא מפני שגם אז, אין לראות את הבן כנפרד ונמצא בחוץ, אלא הוא תמיד מושרש באביו, ותמיד נמצא בו, בבחינת אִבּוֹ.
השם אב מורה, שלא רק בתחילתו של בן, קודם לידתו, הוא נמצא בְּאִבּוֹ, אלא גם לאחר שהוא נולד, ומציאותו עומדת כקיימת לעצמה מצד אחד, עדיין, בעומק יותר, הוא מחובר ומצורף לאביו.
~

ב. ניתוק – קלקול באבהות

פעם ראשונה שמופיע בתורה השורש אב, הינה בתחילת ספר בראשית (ב’ כ”ד): “ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאש לקחה זאת, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”.
הופעה ראשונה זו של האב, איננה בהקשר חיובי. מדובר בעזיבה של אב, האב נשלל.

קלקול זה שבאבהות, מופיע בתורה בכמה מקומות. אחד מהם הוא במה שנאמר: “וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ” (בראשית ט, כב). ופירשו רבותינו: וירא חם אבי כנען, כנען ראה והגיד לאביו, לכן הוזכר על הדבר ונתקלל. כאן, א”כ, מופיע האב לגריעותא.
מזה נמשך: “ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו” (שם שם כה). כידוע, מגדרי העבד הוא שאין לו יחוס [כמ”ש בגמ’ פעמים רבות “עבד אין לו חייס”]. כלומר, הוא לא מתייחס אחר אביו. בעוד שאפילו הגוי לגבי דיני יחוס מתייחס אחר אביו, וכן לגבי דיני ירושה [כמ”ש בגמ’ (קידושין י”ז): דבר תורה גוי יורש את אביו], העבד מופקע מאביו.

נמצא א”כ, שהעבד הוא מי שמתקיים בו ביתר תוקף “על כן יעזב את אביו”.
שאר האדם, בתחילת מציאותו, בהיותו טיפה שבמח האב, הוא מיוחס אחרי מציאות אביו, וגם לאחר מכן, הוא ‘סמוך על שולחן אביו’, הוא מחובר ומצורף לאביו, ובו לא נאמר “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” אלא בשעה ש”ודבק באשתו” [בעת נישואיו], רק אז מופיעה העזיבה. לעומת זאת אצל העבד, מתקיים מתחילתו “עבד עבדים יהיה לאחיו”, שהוא העדר היחס שלו למציאותו של אביו. נמצא, אם כן, שבעבד מתקיים בשלמות “יעזב את אביו ואת אמו” [אביו דוקא, לענייננו].

ביתר העמקה, אנחנו מגלים שבקללתו של כנען נתקללה האבהות עצמה. שהרי, קלקלתו של כנען [שהביאה לקללתו] יוחסה לאביו, וכדברי רש”י [בשם חז”ל] שכנען ראה והגיד לאביו. כלומר, במה שהתורה מייחסת את קלקלת הבן לאב [“וירא חם אבי כנען”], טמון שתואר האב נתקלל בקללת כנען.
ואכן, כשנתקלל כנען ב”עבד עבדים יהיה”, הקללה חלה על חם עצמו, שהרי משעה שכנען הפך לעבד, אבד ייחוסו לאביו [שעבד אין לו חייס, כנ”ל], ובזאת פקע מחם תוארו כאב.
~

ג. עומק הקלקול – יציאה מפנים לחוץ

נתבונן עוד בכתוב: “וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ”. מקום הערוה הוא מקום ההולדה. א”כ, כשחם רואה את ערות אביו ומגיד לשני אחיו בחוץ, הוא מוציא את כח הלידה לחוץ, ובזאת גופא הוא מפקיע את עצמו מלהיות בן, והופך להיות עבד.
הבן, מתחילה, נמצא בפְּנים של אביו, טיפה שבמח. לאחר מכן הוא יוצא לחוץ, אבל היציאה לחוץ לא מפקיעה אותו לגמרי. ביציאה לחוץ, מתקיים בצד מה: “יעזב את אביו ואת אמו”, אבל עדיין הוא נקרא בן של אביו, עדיין הוא מחובר לפְּנים.
עבד, לעומת זאת, מיד, מתקיים בו בתחילת מציאותו “יעזב את אביו ואת אמו” [את אביו דייקא]. באותו רגע שהטיפה יצאה לחוץ, מוצא העבד את עצמו חסר יחס. לא רק משעה שהוא נולד, אלא באותו רגע שהטיפה יצאה לחוץ היא נכרתת. [בדקות, זהו שיאו של פגם שז”ל, שהוא הפסקת ההמשכיות, וניתוק מהמקור ].
ואז, תחת אב בא אבד (אבדון). כלומר, מפני הניתוק, אין המציאות שלימה, והיא אובדת.
~

מעשיו של חם אבי כנען התחילו בוירא את ערות אביו. גם ע”י הראיה, הדבר יוצא לחוץ ומתגלה.
באיסורי עריות [שבפרשת אחרי מות ועוד] אנחנו מוצאים רבות את לשון הגילוי: “ערות אביו גלה”, “ערות אמו גלה” וכו’.
עומק גילוי ערות האב הוא, שיש כאן חשיפה והוצאה לחוץ של מציאותו של האב. במה שחם רואה את ערות אביו, מקום ההולדה, שהוא נקודת ההמשך, ומגלה אותה באופן פסול.

ענין זה הינו השורש של האיסור לאדם שיראה את ערות אביו [אסור לאדם שירחץ עם אביו בבית המרחץ (פסחים נא ע”א)]. כי שורש החיבור של הבן עם האב גנוז בפנימיותו של האב, וגם לאחר הלידה, עדיין הוא מתייחס לשורשו שבאביו. בראיית הערוה, הוא חושף לחוץ את מקום מוצאו, ובכך הוא עלול להוציא את עצמו לגמרי לחוץ, ולהתנתק משרשו שבפנימיות אביו.

עלה בידינו, הבנת פן אחד של קלקול באבהות. זוהי האבהות המקולקלת [שבה הענף מתנתק משורשו וממקור הוייתו] שמתגלית בחם וכנען. נקודת הקלקול היא התנתקות הבן משורשו הפנימי [מטיפה שבמח האב] ויציאתו לחיצוניות.
~

ד. קלקול – בחיבור

ישנו פן שני של קלקול, היפוכו של הראשון, והוא: חיבור פסול לאב. זהו סוג אחר של קלקול.
פן זה מתגלה אצל לוט, שמחיבור בתו אליו נולד מואב [מ-אב, כדרשת חז”ל]. בכך, לוט הופך להיות אב מצד הקלקול.

נקודת הקלקול כאן, היא היפוכה של ההפרדה והניתוק, היינו חיבור באופן שאינו נכון. שלא כהוראת אדם הראשון: “על כן יעזב איש (וגם אשה כמובן, אף שבאשה יש צד של ‘רדופה לילך לבית אביה’) את אביו ואת אמו ודבק באשתו”, בתו של לוט לא עזבה את אביה, היא דבקה בו. מאבהות זו יצא מואב, “מ-אב”, רמז לקלקול שבאבהות זו, שאינה יכולה להתפרט, ומה שהיא מולידה חוזר ומתחבר בה.

ונמצאנו למדים, כי בקלקול נבחנות שתי בחינות: הא’ היא הפירוד מהאב – “יעזב את אביו ואת אמו” [בחינת חם וכנען], והב’ היא אחדות האב בקלקול [חיבור הבן לאב המונע התפרטות וההמשכה] – בחינת לוט. אלו הן שני קצוות הקלקול.
~

ה. התיקון

עזיבת האב מתגלית עוד במה שציוה הקב”ה לאברהם אבינו: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, כלומר לעזוב את אביו. נמצא שאצל אברהם אבינו, המקרא “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” התקיים בצורה חדה. הוא עזב ממש את אביו.

ואעפ”כ, אצל אברהם, הדבר מתגלה בתיקונו. עזיבתו לא היתה עזיבה מוחלטת. הרי נאמר אצל אברהם בשעת מיתתו, “ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה”, מכאן שעשה תרח תשובה בסוף ימיו. ואם כן, ה’לך לך’ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אינה עזיבה גמורה, כיון שבסוף ימיו אברהם חזר לתרח אביו.
גילוי נוסף ישנו לחזרת אברהם אל אביו, והוא במה ששלח את אליעזר לקחת אשה לבנו יצחק. וכמבואר בפסוק שאברהם ציוה את אליעזר: “כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק”. ענין זה, אף הוא מבטא את חיבורו של אברהם לשורשו.

נמצא שאצל אברהם, מתגלים שני ההיבטים באבהות: היבט העזיבה, “לך לך מבית אביך”, והיבט החזרה והחיבור “תבוא אל אבותיך בשלום”.
זוהי אבהות מתוקנת. על אברהם דרשו חז”ל, כידוע מאד (זוה”ק פ’ לך לך ד’ פו ע”ב: “בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם נברא העולם”. ממנו היה השורש שיעזב איש את אביו ואת אמו, וממנו ג”כ שורש החיבור של הבן לאביו, בחזרה שחוזר ומתחבר לאביו.

כלומר, באברהם מתגלית בחינת התיקון, שבו שני הקצוות הנ”ל מתאחדים. מצד אחד [שלב ה’הכנעה והבדלה’ שבמהלכו של כל תיקון], הוא מתנתק מתרח אביו, ומצד שני [ה’המתקה’] הזיקה לבית אביו חזרה אליו – “ואתה תבוא אל אבותיך בשלום”.
~

ו. ב’ בחינות באבהותו של אאע”ה

אם נדייק, עלינו להבחין כאן בין המבט החיצוני לפנימי. לפי המבט החיצוני, החזרה שבסוף מהוה תיקון לעזיבה שבתחילה, כלומר היה כאן קלקול הדומה לקלקול של בחינת העבד הנ”ל, שהוא ניתוק מהשורש, ולבסוף, בחזרה לאב, הדבר נתקן. אבל במבט הפנימי, החזרה שלבסוף מגלה שהעזיבה לא היתה גמורה ושורשית, אלא חיצונית בלבד.

והנה בתחילה, אברהם אבינו מתגלה כעקר. בחינת ה”לך לך מבית אביך” ניתקה בין בחינות האב והבן. ומבחינה זו, אין אצל אברהם אבינו כח של אבהות. זהו שורש עקרותו. מצד כך, נראית באברהם בחינת האֵבֶל [העדר המשכה].
אַבָל מאידך, נתגלתה בו האבהות מחדש: “ויאמר לו אלוקים אַבָל שרה אשתך יולדת בן”. כלומר יש כאן פן שני לדברים, ניתן לו כח של אב.

[באונקלוס תירגם אבל – “בקושטא”, דהיינו באמת. כלומר, במקום שהדבר מתראה לפנינו מצדו האחד בלבד, איננו רואים את האמת, כי באמת המציאות מורכבת גם מצד שני. האַבָל מעמיד אותנו על צדו האחר (והנגדי) של המטבע. על ידו, הדבר מתהפך לפנינו ומתגלה בו צדו השני].

נמצא, שמצד אחד בחינת האבהות מסולקת מאברהם בכך שהתנתק מבית אביו (ואז, מתגלה בו האֵבֶל), אַבָל מאידך מתגלה אצלו הצד השני וההפוך: יש בו כח של אבהות.

שתי בחינות יש להיפוך הזה, המתייחסות לשתי הבחינות שבעזיבתו כנ”ל. מהבחינה החיצונית, שבה נתקלקלה האבהות, ונעשה עקר, נהפך הדבר והתגלה שלא בטלה האבהות לגמרי, ונעשה “אב המון גוים”.
כפי שיתבאר בע”ה, אבהות זו חלשה, שכן אצל הגוים היחוס לאב חלש ונסתר, ומצומצם לבחינת ההולדה, ובכל שאר החיים אין התקשרות לשורש, אלא החיים מתנהלים כהתחלה חדשה ולא כהמשך של מקור קודם] . זו האבהות הנמשכת מתרח [“בת אבי”].
ומהבחינה הפנימית, שאברהם לא התנתק משרשו, ורק בחיצוניות נראתה עזיבה, האַבָל הפך את המראה, ונתגלתה אבהות המורישה יחוס עמוק בן האב לבן. זו אבהות חדשה, שאינה מכוחו של תרח. והיא האבהות של כלל ישראל.

בדומה לאדם הראשון [שהוא בבחינת “יעזב איש את אביו ואת אמו”, שכן לא היה לו אב], גם באברהם, מתחילה קומה חדשה של הבריאה, שהיא קומת ישראל [אחרי עשרים דורות, כדברי רבותינו (אבות פ”ה מ”ב): “עשרה דורות מאדם עד נח, ומנח ועד אברהם”]. כלומר, הוא מתחיל מאותו מקום שבו נמצא אדם הראשון, בלא מציאות של אב ואם [לך לך מבית אביך].
~

ז. אבהות דישראל

הבה נתבונן באבהות חדשה זו שאברהם אבינו התחיל עם אשתו שרה.
“אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי” (בראשית כ’ י”ב). וברש”י: “ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבוּת לגוי. וכדי לאמת את דבריו השיבם כן”, עכ”ל. וצ”ת, ממה שאמרו בגמ’ (הובא לעיל): “דבר תורה גוי יורש את אביו”, הרי שיש אבהות לגוי ?

כאן אנחנו מגלים את הדקות הנוספת, שהיא החידוש שבאבהותו זו של אברהם.
כלומר, למעלה הבחננו בין העבד שמנותק מאביו, לשאר כל אדם (ישראל וגוי) שמיוחסים לאביהם. עתה אנחנו מבחינים בין ישראל לגוי. הגוי מחובר לאביו מכח ההולדה בלבד. זו, וזו בלבד, סיבת ייחוסו לאביו. מעת הלידה ואילך, אין הוא מחובר לאביו, כלומר אין נראית אצלו זיקה לשורשו. על זאת נאמר: “אין אבות לגוי”.
משא”כ לישראל, עליהם נאמר “בני בנים הרי הם כבנים”. והם המשך דברי רש”י (שם): “וא”ת, הלא בת אחיו היתה? בני בנים הרי הם כבנים והרי היא בתו של תרח”. כלומר, האבהות אינה נעלמת. היא ממשיכה להתקיים בבן. זוהי המעלה הנוספת של ישראל, לשייך כל דבר למקורו, ולהבחין אפילו לאחר התפשטותו בזיקתו לשורשו.

כח זה של ישראל, לצרף כל דבר עם שורשו, ירושה היא לו מאברהם אביו. אברהם הוא זה שגלה את ‘קשר האבהות’, וקיומה אצל הבנים, בעת שקרא לשרה אשתו [שהיתה בת אחיו] בת אבי. כלומר הוא הבחין באחיו את מציאותו של אביו.
אולם אין זה אלא מכח אברהם, ולא מכח תרח עצמו, שהוא עכו”ם.
~

ח. מכבדו במותו

לעיל נתבאר החילוק שבין אבהות דעכו”ם לאבהות דישראל, ועניינו בקצרה: באבהות דעכו”ם, אין הבן מצורף לשורשו אחרי שנתגלה ויצא ממנו, היינו שאין השורש גלוי בענף. משא”כ אצל ישראל, שהוא תמיד מזדהה עם שורשו.
השלכה חשובה של חילוק זה, מתגלה למעשה אצל שני בני יצחק, יעקב ועשו.

“וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי” (בראשית כ”ז מ”א). ופירש”י: יקרבו ימי אבל אבי, כמשמעו – שלא אצער את אבא, עכ”ל.

ידוע מדברי חז”ל, כי כוחו של עשו היה מכח כיבוד אב. והנה מדיני הכיבוד הוא: “מכבדו בחייו, מכבדו במותו” (קידושין ל”א:). וכאן אנו מוצאים אצל עשו רק את החלק של “מכבדו בחייו”, לא זה של “מכבדו במותו”.
כלומר, בעיניו, כל זמן שהאב קיים, יש לבן צירוף לאביו, אבל במות האב, פקעה האבהות, ונעשה אבד ; כלומר אבדה האבהות.[מיתת האדם נקראת בלשון אבדה: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב” (ישעיה נז, א), “צדיק אבד לדורו אבד” (מגילה ט”ז.), ועוד].

הדבר מתראה עוד במה שהגמ’ (קידושין י”ח.) מגדירה את עשו כישראל מומר. כלומר, בתחילתו, בתור בן של יצחק, הוא היה ישראל, אבל הוא הפך להיות ישראל מומר.
זה מה שטמון ב”יקרבו ימי אבל אבי”. כלומר: יקרבו הימים שבהם “אבי”, הוא השם תואר אב של יצחק כלפי עשו, יתמעט, ויֵעָשֶׂה “אֵבֶל”.
אצל עשו, רק בזמן היות יצחק בחיים, ישנה מציאות של חיבור לאב, אבל כשיצחק מסתלק מן העולם, מציאות זו בטלה.[וכן אנו מוצאים בשעה שמת אברהם. נאמר: “ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו” [ודרשו חז”ל (ב”ב ט”ז:), שמה שהקדים ישמעאל את יצחק לפניו הוא סימן יפה לו, שעשה תשובה]. לפי דברינו, אנו מגלים פנים נוספות בהקדמה זו. והוא, שבמָוֶת, רק יצחק נשאר בן, ולא ישמעאל, לכן הוא מקדים אותו.
כשיצחק וישמעאל מלווים את אברהם, הם מלווים אותו משני דינים, יצחק מלווה אותו מדין “מכבדו במותו”, הוא עדיין מצורף אליו. משא”כ ישמעאל, מלווה אותו כדרך שמלווים את מי שנפטרים ממנו. הרי לפנינו דבר והיפוכו, יצחק מצורף ומחובר, וישמעאל נפרד.

ביטוי נוסף לחילוק זה, אנו מוצאים בכך שבו ביום קנה יעקב את הבכורה מעשו. כלומר, רק אצל יעקב מתקיים, גם לאחר מיתה, יחס האבהות (ואף לדור השלישי), והדבר בא לידי ביטוי בקניית הבכורה. שהרי זוהי משמעות הבכורה: ראשית ותחילת האבהות של האב.
מאידך, עשו מבזה את הבכורה. בעיניו אין ערך לאבהות אלא בחיי האב והבן.
גם טענת עשו “הנה אנכי הולך למות” (בראשית כה, לב), הינה סיבה בעיני עשו ל”למה זה לי בכורה”, שהרי לדידו אף לאחר מיתת הבן, מתבטל הקשר בינו לאביו, וא”כ מאחר שהוא הולך למות, למה לו בכורה שמבטאה את הקשר הזה].

אצל ישראל, בשעה שהאב מת והבן קיים, עדיין הצירוף ביניהם קיים. “מכבדו בחייו מכבדו במותו”. אבל אצל אומות העולם, ה”מכבדו בחייו” קיים, אבל לא “מכבדו במותו”, ולפיכך לאחר מותו של אביו, אין לו מה שימנעהו מ”אהרגה את יעקב אחי” (שם כז, מא).

נמצא, שישראל חלוק מעכו”ם בשתי בחינות:
א. בישראל האבהות היא בשורשו, ולפיכך היא מתגלה גם לאחר שיצא ממנו הבן, משא”כ בעכו”ם.
ב. בישראל הבן מחובר לאביו אף לאחר מיתתו, משא”כ בגוי. [ושתי הבחינות הללו תלויות זו בזו למבין].
~

עתה, נבין ביתר עומק את המשך השתלשלות הענין. יעקב יוצא ללבן, מפני עשו המבקש להרגו מכח התנתקותו מאביו (‘יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי’). יעקב מבקש לגלות בחזרה את השם אב.
ע”ד מה שאברהם שלח את אליעזר לחרן (כנ”ל), גם יעקב חוזר לבית אבותיו. בכך הוא בא לברר ולחזק את האבהות, בניגוד לבקשת עשו להרגו ולהמעיט בכך את האבהות כנ”ל.

עוד מצינו שם, שיעקב נושא את רחל ולאה, ובכך הן הפכו לאמהות של כלל ישראל.
לאחר מכן כאשר יעקב רוצה לעזוב את בית לבן, אומרות רחל ולאה ליעקב: “העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו” (שם לא, יד). כלומר, המכירה מעמידה אותן במעמד של עבדים ושפחות. וכמו שהזכרנו: עבד אין לו יחס לאביו.
נמצא, שבמבט חיצוני, כאשר נלקחות רחל ולאה מביתו של לבן, הרי זה מהווה התנתקות מלבן אביהן ואיבוד יחס האבהות, ומעתה יותר אין ללבן שם תואר אב כלפיהן.
וכן מתראה בדברי לבן “עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת וגו’ את המצבה הזאת לרעה” (שם שם נב), המפרידים בינו לבנותיו.

[ומה שלבן אמר: “הבנים בני והבנות בנותי”, “אם תקח נשים על בנותי”, הוא שקר (לבן היה רמאי, כידוע). כי לפי האמת אין לו שם אב, “הלא נכריות נחשבנו לו”. הוא הסתלק והתנתק לגמרי מבנותיו, ובכל זאת הוא ממשיך ליחס לעצמו את כל אשר ליעקב.
גם בני לבן אחזו בשקר אביהם באמרם: “מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה” (שם שם א)].

אבל בעומק, לאה ורחל יצאו מאבהותו של לבן, ונכנסו לאבהות של כנסת ישראל.
~

ח. שטנו של עשו

“ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי” (בראשית ל’ כ”ה). ופירש”י: משנולד נולד שטנו של עשו. מהו שטנו של עשו ?
כמו שהוזכר, בעשו אנחנו מוצאים את קיום האבהות בחיים בלבד (וכנ”ל בבחינת אבהות דעכו”ם). כשהאב מת, אבד שמו כאב.
מנגד, על יוסף נאמר: “הנער איננו”, ולמרבה הפלא, גם אז מתגלית האבהות: “ארד אל בני אבל שאולה”.

בעוד שאצל עשו מתגלה שהמות מפריד בין האב לבן, ומתבטלת האבהות, ביוסף, גם כשהוא מתראה כמת, אין האבהות מתבטלת.
ולכן: “וימאן להתנחם”. על אף כי “חזקה על המת שמשתכח לאחר י”ב חודש”, כאן אין שכחה. [ואם כי בפשוטו הוא משום שבאמת יוסף לא מת, אבל בעומק אין די בטעם זה, כיון שיעקב חשב באמת שבנו מת. אלא הביאור הוא שגם במיתה החיבור מתקיים, כנ”ל].
וכן מה שנאמר “העוד אביכם חי” (שם מג, ו), ר”ל אפילו אם יוסף איננו, עדיין אביכם חי, מציאות האבהות המחברת בין האב לבן מתקיימת.

עוד ביטוי לכך אנו מוצאים בפטירת יעקב אבינו במצרים. בשעה זו, יוסף פונה לפרעה בלשון “אבי השביעני” (שם נ, ה) וגו’. הוא מגלה שהאבהות מתקיימת גם במיתתו.

בכך, נקרא יוסף ‘שטנו של עשו’. כי, בניגוד לעשו, גם בשעת המות, יוסף עדיין אוחז ומחזיק בנקודת החיבור של האב והבן.
לפי דעה אחת, יוסף נקרא כן, על שם ההוספה, שממנה כח ההולדה [מקום ההוספה באות ברית קודש]. כלומר, יוסף הוא הממצע והמקשר בין האב לבן. בין האבות לשבטים, עומדת מציאותו של יוסף.
~

וביתר עמקות, יוסף מלמד שמעבר לכל פירוד נשאר חיבור בלתי נפסק. גם כשמתקיים בו “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו”, הוא לא עוזב את אביו.
וכן אמרו חז”ל (בראשית רבה צד, ג), שכוונת יוסף בעגלות ששלח לאביו היתה להראות שהוא עדיין מחובר אליו ולתורה שקיבל מיעקב אביו (פרשת עגלה ערופה, כידוע).

וכן מרומז בפסוק (בראשית לז, ב): “אלה תולדות יעקב יוסף” וגו’, שכל מציאותו של יוסף היא “תולדות יעקב”. היינו שהשם אב של יעקב, מופיע ביחוד ביחס ליוסף.
וכן: “ארד אל בני אבל שאולה” (שם שם, לה). כלומר, יוסף, בעצם מציאותו, הינו הביטוי והגילוי של אבהותו של יעקב אבינו.

על יוסף נאמר: “משם רעה אבן ישראל” (שם מט, כד). כשהאב והבן מצורפים ונמצאים במקום אחד, זה נקרא בשם אבן, אב-בן, כלומר האב והבן מאוחדים, אין ביניהם שום מציאות של הפסק.
א”כ, מה שנאמר: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו”, שנראה שיש מציאות של עזיבה, יוסף מגלה שאעפ”כ החיבור קיים. [וע”ד הרמז: “עזב תעזוב – עמו” (שמות כג, ה)].

ועומק הגילוי הוא, שתמיד הבן מצורף למציאותו של אביו, והוא בלתי נפרד. ואפילו אם הוא מתראה כנפרד, כדוגמת יוסף שהתראה כמת וכעבד, עדיין הוא מחובר.

ובכח החיבור הזה נאמר: “ויכלכל יוסף את אביו” (בראשית מז, יב). כלומר הוא המקיים והמעמיד את האבהות. מציאותו משמשת לגילוי מציאות אביו.

לפי”ז נבין באופן נפלא את מה שביארו חז”ל על הפסוק “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו’ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם” (בראשית ל”ז ב’). וז”ל רש”י: “רגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן… כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו… ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים”.
השבטים מבזים את בני השפחות בכך שאינם רואים בהם יחוס לאביהם. הם קוראים אותם עבדים, ועבד אין לו חייס. אבל, יוסף מגלה את צד התיקון כנ”ל, דהיינו את החיבור הבלתי נפסק, ולכן הוא היה מקרבן.

זהו עומקו של הויכוח שבין השבטים ליוסף.
השבטים אינם רואים יחוס למי שאין לו חייס. אבל יוסף מצליח לגלות, שמי שנראה נפרד, בעומק הוא מצורף. מי שנראה כמת, לאמיתו של דבר, הינו עדיין קיים ומחובר לחיים. ואפילו עבד, בעומק נקרא בן.
נפלא מאד כשמתבוננים: יוסף נמכר לעבד, והוא זה שמגלה שגם מי שנראה עבד, בעומק יש לו חייס ועדיין הוא מצורף. ולכן הקפיד כל כך לכבד את בני השפחות.
~

בזאת נבין את עומק טעותו של ראובן, לאחר פטירת רחל, כשרצה שלאה אמו תהיה עם יעקב. ולכאורה הרי בסברא הוא צדק, שהרי בחיי רחל יש צירוף בין יעקב לרחל, אבל עתה שמתה, לכאורה יעקב צריך לחזור ללאה.
ברם כאן היתה טעותו של ראובן, כיון שמיוסף למדנו, שהחיבור ממשיך בין בחיים ובין במות, ולפיכך גם בשעה שרחל מתה, עדיין החיבור קיים.[על דרך זה פירשו חז”ל (בראשית רבה פד, יא) על הפסוק: “הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה” (בראשית לז, י), שאף שרחל אינה קיימת, מכל מקום שפחתה קיימת].
~

ט. אבהות דיוסף

נמצאת בחינתו של יוסף, גילוי אבהות חדשה. תואר חדש של אב.
כידוע, “אין קוראים אבות אלא לשלשה” (ברכות ט”ז:). אכן, יש מי שלא קוראים לו אב, אולם קוראים לו אברך. וזוהי בחינה חדשה של מושג האבהות.

כאן ישנה נקודה עמוקה. בדרך כלל, מי שהוא אב, כבר אינו רך בשנים, הוא כבר לא נמצא באבו, בתחילתו. הוא כבר התפשט ממקורו.
למעלה נתבאר שהבן נמצא באִבּוֹ – בתוכו של אביו, גם לאחר שכבר התנתק ממנו. אבל האב עצמו, שהוא המוליד, כבר לא נמצא באבו.

אולם יוסף, שהינו בבחינת אב-רך, מגלה את האב שעדיין נמצא בתחילתו, במקורו ושורשו.
“יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה” וגו’ (בראשית לז, ב). כאן יוסף מוגדר כנער שעדיין נמצא במדרגת תחילתו של דבר, והאב שבו עומד בנקודת התחלה.
בעומק יותר, הגדרת בחינתו של יוסף היא אבהות העומדת תמיד בַּהַתְחָלָה, שזהו הכח שמעמיד את האבהות בנקודת תחילתו של הדבר.
השורש העליון ביותר הוא אבינו שבשמים, וכמו שאמרו חז”ל (סנהדרין מ”ד.): “ישראל, אע”פ שחטא, ישראל הוא”. כלומר, אין הוא מתנתק מהקב”ה.
על חיבור זה לא נאמר “על כן יעזב איש”, כיון שכאן הוא השורש הפנימי של האבהות. לפיכך הוא ית”ש נקרא “אבינו אב הרחמן”, כי בו שלמות מציאות האבהות, הבלתי פוסקת.

~*~

הערכים שהוזכרו ונידונו בפרק זה:

א. חם
ב. כנען
ג. אדם הראשון
ד. אבו
ה. בן
ו. עבד
ז. יחוס
ח. לוט
ט. אברהם
י. תרח
יא. אבל
יב. גוי
יג. עקידה
יד. עשו
טו. ישמעאל
טז. לבן
יז. לאה ורחל
יח. אסף
יט. אבן
כ. בני השפחות
כא. ראובן
כב. אברך