אומרים בשם הסבא מקלם שהגן עדן שלו הוא שיתנו לו כיסא וסטנדר וחובת הלבבות. מי שלא מבין את זה יגיד “טוב, מסתמא הוא לא ידע ללמוד, אז שיהיה לו ספר מוסר”, אבל כמה פעמים אפשר ללמוד את הספר הזה? קא פעמים, מה הלאה? מי שלא רואה דבר פנימי אז הוא אפי’ לא מבין מה מונח בספר חובת הלבבות, ספר מוסר, קצת התעוררות, קצת עבודה, קצת תיקון המידות, קצת סוגיות באמונה. אבל מי שנפתח לו העין והלב והוא רואה מה שיש כאן הוא מבין שזה הופך את כל מציאות החיים, וכאשר כל מציאות החיים מתהפכת אז הראייה שלו בתורה היא אחרת, הגמילות חסדים שלו אחר, התפילה שלו אחרת, כל החיים הם לגמרי אחרת. מי שנגלה לו אור האמונה במעמקי נפשו אינו אותו אדם כלל, זה לא עוד ידיעה, זה לא תיקון מידה פרטית, זה לא השלמה של איזשהו חסר, זה גילוי כל שורש מציאות התפיסה שלשם כך האדם נברא- להכיר את מי שאמר והיה העולם.

כל זמן שהאדם לא עמד על הנקודה הזו הוא יכול לחיות רחוק מאוד מאמיתת החיים והוא בתוך שאמת בידו, ברוך ה’ הוא לומד תורה ומקיים מצוות, הוא מחבר חיבורים, הוא עושה חסד, הוא בטוח כבר שהוא נמצא בגן עדן העליון בשורה הראשונה אחרי אברהם יצחק ויעקב. צריך להבין מה זה חיים, זה כל כך נעלם שאפי’ מי שלומד תורה ומקייים מצוות הוא אפי’ לא מבין שהוא לא נגע בפנימיות של האמיתות של כל האידישקייט. זה דבר מבהיל כשמבינים את זה! זה לא התעוררות, ודאי ששמירת הלשון זה דבר גדול, גמילות חסד זה דבר גדול וכל מה שמנו חז”ל דברים גדולים מאוד, אבל יש שורש אחד שהכל עומד עליו, זה הכרת מי שאמר והיה העולם, וזה הדבר הנעלם והנעלם והנעלם, לעתיד לבוא בימות המשיח זה יהיה ידוע, אבל למי שעמל לברר ולהשיג את זה.

הדברים האלה צריכים הרבה התבוננות, הרבה עמל, הרבה יגיעה, ע”מ להבין במה מדובר, אבל להבין, מי שלא הבין במה מדבר החובת הלבבות לא חסר לו ידיעה של רשב”א (על אף שכל רשב”א מביא לידי העוה”ב) חסר לו כל הנשמת חיים של כל היקום כולו ושל המציאות הפרטית שלו, אם הוא לא עמל להבין ולהשיג במה החובת הלבבות מאריך לבאר בספרו הוא לא השיג את כל מציאות הנבראים לשם מה הם קיימים. אפי’ שהוא לומד תורה, אפי’ שהוא מקיים מצוות, אפי’ שהוא עושה מעשים טובים.

אפשר להאריך ולהאריך ולהאריך, אבל צריך סייעתא דשמייא להבין את הנקודה הפנימית של החיים.