בפסוק כתוב “כי כל בשמים ובארץ” (דה״י א, כט׳) ותרגומו ״דאחיד בשמיא ובארעא״ – איחוד של שמים וארץ. האדם כידוע מורכב מנשמה וגוף, הנשמה מקורה מן השמים חצובה מתחת כיסא הכבוד. ולעומתה הגוף החומרי מקורו מן הארץ. כאשר האדם בא ללמוד יש את הלימוד הפנימי יותר שהוא בבחינת שמים – לימוד ששייך לנשמה, ויש את הלימוד הפשוט שהוא בבחינת ארץ – לימוד ששייך לגוף.

מי שלומד רק לימודים שהם בבחינת ארץ הרי שהוא זן את הגוף אבל חסר לו המזון של הנשמה. וכן להיפך אם לומד הוא רק את הלימודים הפנימיים ששייכים לנשמה הרי שהנשמה ניזונת מהם אך חסר לו המזון הפשוט של הגוף. ולכן לעולם עבודת האדם היא ללמוד בהקבלה הן נושאים פנימיים ששייכים לנשמה והן נושאים חיצוניים יותר ששייכים לגוף. מוכרח שהאדם יאזן את הדברים ולא יתעסק רק בקצוות, אלא הן בלימוד השמיימי והן בלימוד הפשוט יותר ששייך לגוף.

הדברים נאמרים כהקדמה לספר זה שאף שנעסוק בו בדברים פנימיים ששייכים לנשמה אך מוכרח האדם במקביל לכך התעסק גם בלימוד וקיום הדברים הפשוטים של הדין ובכך לא תהיה נחסרת התכלית.

בין הנושאים שבהם עוסק הספר:

• ההויה ככוח להשיג אחדות שלמה
• ההויה ככוח לתפוס אמת מוחלטת
• קולה של ההויה שכנפש
• ההויה ככוח לכלול הכל
• ההויה הכוח לפרוץ את מחיצות הנפש
• ההויה ככוח לגלות את מעמקי המציאות
• ההויה – הכוח שלמעלה מהרצון
• ההויה ככוח חויה תמידית של עצם הנפש
• ההויה ככוח הכרעה מתוך אמונה
• ההויה ככוח לבטל נפרדות והתנגדות
• סוד ההצלחה – עבודה רק על דבר אחד בלבד
• התנאים לעבודה מעשית לגילוי ההויה